הקו הפתוח

חלק 6: סודות

מרינט מיששה את קצה הפוסטר שאליה נתנה לה בשביל "לעודד את ההתאהבות החדשה שלה". אליה כמובן טעתה לגמרי. במשך כל יום הלימודים מרינט הסמיקה בכל פעם שמישהו הזכיר את החתול השחור, נכון, אבל זה רק היה בגלל המבוכה מ"קטע הפעמון" בלילה לפני ושום דבר מעבר. זה ממש לא היה קשור ליומיים בהם לקחה הפסקה ממנו והיא הייתה צריכה לגרום לעצמה להיפטר מכל הרגשות שאובליביו גרם לה להרגיש. ממש לא.

"אז את הולכת לתלות אותה או לא?" טיקי שאלה." את הולכת לאחר לסיור אם תמשיכי לעמוד שם."

"זה בסדר אם תהיה לי תמונה שלו תלויה, נכון?" מרינט שאלה. "אני יכולה לתמוך בשותף שלי. אין לי רגשות כלפיו," היא חיפשה את נייר הדבק והתחילה להדביק חתיכות ממנו בפינות. "אני תומכת בחבר." מרינט הידקה את הפינות על הקיר שלה, מוודאת שהן נדבקו מהר.

טיקי חיכתה עד שהפוסטר היה מודבק על הקיר ואז אמרה, "זה לא בריא להכחיש את הרגשות שלך ככה."

"אני לא!" מרינט נופפה בידיה סביב בשביל שתיקח אותה ברצינות. "אנחנו רק חברים."

"בסדר, אם את בטוחה."

מרינט השתנתה לפני שטיקי הייתה יכולה להגיד עוד דבר מטורף והחיפושית עשתה את דרכה אל פארק ברסי לפני שהייתה יכולה להרגיש. הלילה, הם היו צריכים לעשות סיור ברובע ה-12.

החתול השחור היה בערך אותו הדבר כמו שהיה לילה לפני, שקט ומרוחק, למרות שהפעם היא תפסה אותו בוהה בה כשהוא חשב שהיא לא מסתכלת. היא הייתה עצבנית כשהבינה שהיא אהבה את תשומת הלב.

ככל שהלילה המשיך ככה היא חשדה שהיה משהו מעבר מרק דממה. משהו לחלוטין לא היה בסדר.

סוף הסיור היה ארוך. כשחזרו לפארק, הם גררו את רגליהם ואמרו אחד לשנייה לילה טוב יותר מפעם אחת לפני שהחיפושית פשוט התיישבה על ספסל וטפחה על המקום לידה. זה היה מאוחר ושניהם היו צריכים ללכת לישון, אבל זה היה לילה נחמד, ולמרות שלחלוטין לא היו לה רגשות כלפי השותף שלה, הוא היה חברה טובה והיא נהנתה לבלות איתו. חוץ מזה, הוא עדיין נראה כאילו הוא היה צריך יותר תשומת לב. אולי היא תוכל לעזור לו להרגיש יותר טוב. עוד כמה דקות לא יזיקו, נכון?

"אז, אתה מוכן לדבר על זה?"

"על מה?"

"על מה שקרה?"

"זה כלום," הוא אמר. הוא השאיר ביניהם מקום כשהתיישב על הספסל. האוויר ביניהם הרגיש קר יותר מאשר בכל מקום אחר והיא לא אהבה את זה. היא התקרבה אליו קצת, נזהרת שלא לגעת בו מאחר שהיא לא הייתה בטוחה איך הוא היה מגיב.

הנוף מהספסל היה של נהר ענקי שאור הירח השתקף בו. משב רוח עדין גרם לאדוות לרקד על גבולות הנהר. אחרי שהשערים ננעלו היה הזמן האהוב עליה לבקר בפארקים של העיר, כשהם הפכו להיות אחד מהמקומות בהם היא הייתה יכולה להיות באמת לבד עם השותף שלה. זה היה מרגיע.

"לפעמים אני לא אוהבת להיות הגרסה האזרחית שלי," היא לחשה. אולי, אם היא הייתה חושפת סודות הוא יעשה כמוה. הוא היה צריך לדבר עם מישהו. "ברור, הסיכונים גבוהים יותר, אבל אני פשוט יכולה למחוק את כל הטעויות שלי בסוף. חוץ מזה, יש לי את השותף שלי שתמיד עוזר לי." היא חבטה בו את כתפה בעדינות. "הוא די אדיר."

"אני אוהב לצפות באנימה."

"קדימה, סיפרתי לך סוד. זה לא סוד."

"זה פרט אישי עליי שלא ידעת קודם. זה נחשב."

"באמת? אז לא שמעתי אותך מצטט משפט מ Steins;Gate לפני שבועיים?" הוא לא הסביר לה את ההתייחסות לציטוט והיא הייתה צריכה להשתמש ביו-יו שלה כדי לחפש בגוגל על איך מיקרוגל התחיל את מלחמת העולם השלישית. "אני יודעת באילו סדרות מטורפות אתה צופה."

"בסדר. אני-"

לכמה רגעים היא חשבה שהוא הולך להגיד את זה.

"רציתי ללמוד רקמה כשהייתי קטן. חשבתי שזה נראה מגניב אז חשבתי שאולי זה יהיה מרשים מספיק בשביל שאבא שלי ייתן לי לנסות אז ביקשתי כמה שיעורים. אמרו לי שזה לא היה מעשי אז התשובה הייתה לא. ניסיתי ללמוד בעצמי מהאינטרנט בכל מקרה. מסתבר שאני גרוע בזה, אז הפסקתי. מעולם לא סיפרתי את זה למישהו. זה נחשב?"

"אני ארשה את זה." היה להם עניין משותף? באמת?! היא ניסתה להשתיק את ההתרגשות בכך שהזכירה לעצמה שהוא סיפר לה סוד, אבל לא מה שלא היה בסדר איתו. היא חייבת לנסות פנייה יותר ישירה. "אז הדבר שמטריד אותך, הוא בן אדם, נכון?"

"אני- א..." הוא הסתובב במהרה. היא קיוותה שהוא לא היה הולך להגיד שזו היא. שלושה ימים לפני כן, היא ברחה ממנו, אז נטשה אותו בסיורים בלי אזהרה ולא הייתה יכולה להוציא ממנו מילה מאז. זה רק יהיה הגיוני שהיא תהיה הסיבה והיא שנאה להודות בכך.

"א... אבא שלי," הוא אמר לבסוף והחיפושית נאנחה בהקלה.

"מה לגבי אבא שלך?"

"הוא מאוד... מרוחק. אנחנו לא מבינים אחד את השני כל כך טוב."

הוא זז, מרים את זרועו למעלה לשנייה, היא חשבה שהוא הולך לכרוך אותה סביבה, או אולי להעביר את אצבעותיו בשיערה, אבל הוא רק כחכך בעורפו ונתן לידו לצנוח שוב. החיפושית אמרה לעצמה שהיא לא התאכזבה. היא לא רצתה שהוא יחזיק אותה. היא רק רצתה להיות לידו בגלל שהיה לה אכפת ממנו. זו הייתה עובדה. ושיתוף פרטים אישיים גרם לה להרגיש קרובה יותר אליו. זה הכל. זה לא אמר משהו אחר.

"דיברת איתו על זה?" היא שאלה. תתרכזי במטרה כרגע, מרינט. הוא צריך את תשומת הלב שלך עכשיו.

"ניסיתי."

"מה לגבי אנשים אחרים?"

החתול השחור משך בכתפיו.

"אף אחד? אתה לא יכול לצפות שדברים ישתנו אם אתה לא מבקש ממישהו לעזור לך."

"את לא מבינה," הוא אמר. "וזה לא כאילו אני יכול לספר לך על זה. זהויות סודיות."

"כן," היא אמרה. "אני יודעת." היו כמה סודות שהם היו צריכים לשמור עליהם, למרות שהיא שנאה את זה עכשיו יותר מאי פעם.