אדריאן נשכב ליד המיטה המבולגנת שלו, מנסה בפעם המאה לחשוב על מה כדאי לו לכתוב בזמן שהוא נאבק בדמעות.
אדריאן: היי, מקווה שעובר עלייך יום מעולה. שלי יהיה מעולה אם אוכל לפגוש אותך! את פנויה? 😊
לא, זה היה יותר מדי שמח. הוא מחק את ההודעה, מרגיש סיפוק חולני כשמחק את המילים הכי שמחות שהוא ראה או שמע בכל היום וניסה פעם נוספת.
אדריאן: אני מרגיש נוראי ואת היחידה בעולם שאכפת לה ממני. אוכל בבקשה להיפגש איתך?
כן, בטח. אין מצב שהוא ישלח לחיפושית הודעה מסכנה כזאת. אם היא ידעה איזה אסון רגשי הוא היה כרגע היא בטח תתחמק ממנו.
בסופו של דבר, מודה בכך שזה היה אבוד בכל מקרה, הוא זרק את הטלפון על הכרית שלו ודחף את עצמו למיטה, הולך מהר מספיק בכדי להעלים ממוחו את הלחץ שבגרונו.
זה היה אחר הצהריים עליז ובהיר של יום שבת. כל המורים שלו לקחו חופשה לסוף השבוע אז לא היה לו שום דבר לעשות. שומר הראש שלו לא היה בתפקיד אז הוא היה תקוע בבית. הוא אמר לנינו שזה היה בסדר והוא לא חשב לשאול אם אדריאן שיקר לו. אפילו פלאג, שחש חוסר במצב הרוח שלו, נתן לו מקום במשך כל היום, מנסה להיות פחות מעצבן למרות שאדריאן העדיף להיות מעוצבן מאשר להיות בודד לגמרי. הוא יכול היה לספר את זה לפלאג, אבל...
הוא עצר מול החלונות הענקיים שכיסו קיר שלם מחדרו, ממצמץ בכוח. עלים נשרו בחוץ, מכסים את המדרכות מסביב לביתו, מתפזרים ברוח.
זה לא היה יוצא מן הכלל בשבילו להיות כלוא בבית ביום שבת, אבל הפעם זה נפל על היום הכי גרוע בשנה: היום בו אימו נעלמה. הבית היה ריק, הוא לא יכול היה ללכת לשום מקום בתור אדריאן, אבא שלו הסתתר איפשהו בבית בכדי להתחמק ממנו, מן הסתם, לא היו נבלי-על, לא היו הסחות דעת, לא היו חברים ולא הייתה החיפושית. היא אפילו לא שלחה לו הודעה אחת. אפילו לא אחת! לא היה לה אכפת?
הוא חזר על עקבותיו, בחזרה למיטתו.
לא היה לו מושג מה הוא יכול היה לכתוב לה בכל מקרה, אז אולי זה היה עדיף. בדיחות ומימס על חתולים היו יותר מדי שמחים וזה לא שהוא פשוט יספר לה מה קרה מבלי לחשוף יותר מדי פרטים על הזהות האמיתית שלו. הוא בעט במסגרת המיטה שלו כשהגיע אליה והטלפון שלו החליק מהכרית.
החיפושית באמת אמרה לו להודיע לה אם הוא היה צריך ממנה משהו. מה שהוא באמת רצה עכשיו היה זמן ותשומת לב ממישהו או ממישהי שאהבו אותו. הוא הרים את הטלפון וניסה פעם נוספת.
אדריאן: אמרת שאני יכול לבקש חיבוק אם אני צריך אחד. אבל מה אם אני צריך יותר מאחד? מה אם אני צריך מאה חיבוקים?
הוא נאנח. כמה פעמים הוא עוד ימחק את ההודעות לפני שהוא יוותר לגמרי?
אדריאן: זה יום יפה בחוץ. סיור?
אדריאן: נחשי מה, החבר שלך צריך קצת חיבוקים.
אפילו אם הוא יכול היה להוציא את המילים הנכונות היא בחיים לא הייתה אומרת כן. היא הייתה מתוקה כלפיו במשך הסיורים כשהיא חשבה שהוא היה עצוב וזה היה נחמד מצידה ליצור קו פתוח בשבילם בכדי לתקשר, אבל זה הסתיים שם. היא לא רצתה לבלות איתו סתם ככה.
בזמן שחצי ממנו צרח שהוא מנצל את המתנה שהיא נתנה לו בכך שהוא מבקש ממנה שתגדיש בשבילו זמן, שהיא הולכת לדחות אותו ולחסום את המספר שלו והוא הולך לצפות בחברות שלהם נשרפת בלהבות, החצי השני התחנן ממנו לנסות פעם אחת אחרונה. הוא באמת, באמת היה צריך מישהו כרגע.
אדריאן: עובר עליי יום קשה. אוכל לפגוש אותך?
הוא לחץ על 'שלח'.
היו לפחות מיליון דרכים שהיא תגיד לו לא. היא הייתה יכולה להגיד שהיא עסוקה כרגע או שהיא לא יכולה להתחמק מהחיים האזרחיים שלה, או שפשוט לא היה לה אכפת ממנו מספיק. המחשבה האחרונה שלו שלחה לליבו כאב חד. פרצוף חמוץ הופיע על פניו בזמן שהוא נאבק בדמעות ששרפו בעיניו. אצבעותיו עשו את דרכן אל המקלדת, מוכנות להקליד 'לא משנה.'
לפני שהוא יכול היה ללחוץ על 'ל', התגובה שלה הופיעה על המסך.
אהבת חיי: אגיע לרחוב גוטליב, בניין מספר 17 בעוד חמש דקות. תחזיק מעמד, חתלתול!
אדריאןקרא את ההודעה שש פעמים לפני שהוא האמין לה. לאחר מכן הוא רץ לכיוון החלון.
YOU ARE READING
הקו הפתוח
Fantasy"אולי, החתול השחור הודה ברגע שאובליביו שוב פגע בו, אולי זו הייתה אשמתו. רק קצת. אבל להגנתו, החיפושית הייתה חזקה מאוד היום וזה היה פשוט קשה להתנגד בפניה." סוף אחר לפרק אובליביו, בו היא מעולם לא גילתה על הזהות שלו, אבל זכרה מה זה להתאהב בו ואיך היא לא...
