מרינט בילתה את כל יום שבת במאפייה. הקור באוויר נראה שגרם לאנשים רצון ללחם חם וטרי, אז הם היו עסוקים היום באופן חריג, אבל זו הייתה שעה מאוחרת של אחר הצהריים וגל האנשים הנכנסים והיוצאים מהמאפייה נרגע במקצת והיא סוף סוף יצאה להפסקה. את ההפסקה היא הייתה מבלה בטלפון שלה. החתול השחור לא שלח לה הודעות במשך כל היום והיא התכוונה לשאול אותו מה קורה.
"מרינט," אביה קרא אליה. "תוכלי להחזיר אותם ברגע שאת עוזבת? אחזיר את השאר מאוחר יותר." הוא נתן לה מספר קערות בתוכן נמצאים לחם, עוגיות, מאפינס וקרואסונים שהיו יותר מדי ישנים בשביל למכור.
"בטח." מרינט הצמידה את הערימה למתניה ונכנסה למטבח. היה ממש מבאס שהם היו צריכים לזרוק אותם. רובם היו עדיין טובים, אבל פשוט פחות טריים. ברגע שהיא הגיעה למעבר, הרינגטון של החתול השחור נשמע.
"סוף סוף!" היא לחשה. היא רצה את שאר דרכה למטבח, מניחה את הקערה על השיש ומושכת את הטלפון שלה מכיס הסינר. היא שמה לב להבעה שהופיעה על פניה מהמשטח המשקף של הכיריים, חיוך מטופש, לחייה מכוסות בצבע וורדרד ובקמח. מקבלת את ההתרגשות שהרגישה ברגע שקיבלה ממנו הודעה, לא היה אפשר באמת להכחיש את מה שקורה.
הלב שלה שקע ברגע שקראה את ההודעה הקצרה. הוא היה מדוכא והוא היה צריך אותה. הוא בטח מרגיש נוראי אם זה מנע ממנו מלכתוב לה במשך כל היום. כדאי מאוד שזה לא יהיה שוב אבא שלו. החתול השחור בקושי אמר עליו מילה, אבל היא כבר לא אהבה את האיש הזה. מרינט לא הייתה צריכה לשקול את הפעולה הבאה שלה. היא ידעה מיד מה היא רצתה לעשות.
מרינט: אגיע לרחוב גוטליב, בניין מספר 17 בעוד חמש דקות. תחזיק מעמד, חתלתול!
הוא ידע איפה זה היה. המקום של ה"דייט" שלהם אחרי שנלחמו בגלסיאטור לפני כמה חודשים. אולי זה לא היה הזיכרון הכי שמח שלו, אבל זה היה קרוב אליו ואפילו בתוך חמש דקות היא תוכל להגיע לפניו ולהכין הכל לפני שהוא יופיע, כדי שתוכל לגרום למקום להיראות מזמין, לחכות לו כשהוא יגיע.
היא רצה בביתה, הורידה מעליה את הסינר, תפסה סל ואת המפה האהובה עליה, מיהרה בחזרה לכיוון המטבח בשביל לקחת כמה מאפים ולהגיד להתראות להוריה. עם סל פיקניק שנחבט ברגלה, היא רצה במורד הרחוב בכדי למצוא מקום מסתור. עיניה סרקו את השמיים, לחפש את מקום המפגש שלהם ונחתה על הגג בו נכח נער עם שיער זהוב ושתי אוזניים שחורות. היא הקדימה, אבל הוא הגיע לפניה. הוא בטח גר קרוב, היא הניחה.
כמה שניות אחרי שכפות רגליה נגעו בגג, החיפושית מצאה את עצמה נמשכת אל תוך חיבוק. החתול השחור שקע לתוכה, קובר את פניו בכתפה. היא אפילו לא החזירה את היו-יו שלה. היא רצתה לחבק אותו בחזרה, לעטוף אותו בשביל ששום דבר לא יוכל לפגוע בו שוב, אבל היא לא הייתה יכולה, לא עם יד אחת מתוחה לכיוון איזה בניין ועם השנייה נמשכת למטה על ידי הסל.
