חלק 16: כוכבים

258 13 0
                                    

נשימתו של החתול השחור הפסיקה ברגע שהחיפושית התגלגלה ממנו, בורחת מתחת לידיו, שוברת את הרגע שהם כמעט חלקו.

הוא נצמד לעובדה שהיא לא התרחקה ממנו, רק נשארה איפה שהיא נחתה, ממש לידו, צמודה לצידו מכתפיים עד כפות הרגליים, בוהה בכוכבים שבשמיים שנראו מבעד לערימת העלים.

מוגנים מהעולם החיצון בקן העלים שלהם, הם חיכו שהשני או השנייה יגידו משהו, לאשר או להכחיש את מה שכמעט קרה לפני רגע. הוא הרגיש קפוא, שהזמן עצר מלכת. הרוח הייתה שקטה, הכוכבים נשארו במקומם, ומילה לא יצאה מפיהם.

אוזר את האומץ שלו, החתול השחור קירב לעברה את אצבעותיו ולקח את ידה. החיפושית לא אמרה כלום. הרגעים נמשכו ברגע שהוא הביא את ידה לפניו. הגבולות שלה נמתחו. הוא יכול היה להבין רק מהדרך בה הפסיקה לנשום, שהיא החליטה עד לאן היא תרשה לו לקחת את ידה, אבל ברגע ששפתיו נגעו בידה, היא לקחה אותה בחזרה והתחילה לדבר.

"אתה יודע איזה כוכב זה?" היא שאלה, משתמשת בידה שכרגע התפנתה בכדי להצביע לכיוון אחד שהיה מעליה.

מנסה לשנות את הנושא, חיפושית שלי? אבל זו הייתה הזדמנות להרשים אותה.

"זה קאפלה, הוא הכוכב הזוהר ביותר בקבוצת הכוכבים עגלון והשישי בזוהרו בשמים, אבל עדיין לא זוהר כמוך."

"באמת?" היא נשמעה מופתעת, לא מתרשמת. אבל היא לא דחתה את המחמאה שלו, אז זה באמת היה משהו.

הוא חיפש שוב את ידה, נזהר לא לאחוז בה חזק מדי בשביל שתדע שהוא רק מציע. הוא חיכה שהיא תמשוך את ידה ממנו וכשהיא לא עשתה זאת, הוא התחיל לספר לה את כל מה שהמורים שלו הכריחו אותו לזכור. "זה אלדברן. זה הוא ביטלג'וז. זה בטח כבר התפוצץ." הוא הצביע על כל אחד מהם בשבילה. היא עדיין הייתה מעוניינת? היא הייתה משועממת? היא צפתה בו? הוא שילב את אצבעותיהם.

עם דחיפה קלה של כף רגלו, עוד עלים החליקו מהערימה וחשפו עוד חלקים מהשמיים. כוכב נוסף התגלה להם מבין ענפי עץ. "זה הכוכב הכי פחות אהוב עליי. סיריוס," הוא אמר, מהנהן.

"למה?"

"זה כוכב הכלב," החתול השחור אמר.

החיפושית צחקה. "אני לומדת לא מעט דברים עליך היום. אסטרונומיה מעניינת אותך?"

"לא כל כך, אבל אני אוהב לדעת את זה עכשיו."

"אז מאיפה למדת את כל זה?"

הוא חיכה לפני שענה, לא בטוח אם היא שאלה את השאלה האישית הזאת בכוונה. "אני יכול לספר לך," הוא אמר באיטיות, "אבל את תלמדי משהו על החיים שלי בבית. את עדיין רוצה לדעת?"

בקצה של עינו הוא צפה בקרב על רצונה של החיפושית על פניה. זעף של אי הסכמה. סקרנות של עיניים פקוחות לרווחה. שפתיים שתקועות במחשבות. איך זה גרם לליבו לפעום כל כך חזק? לבסוף על פניה ישב חיוך עדין, רגוע ובטוח, כמו אותו אחד שהיה מופיע על פניו כשהוא חשב עליה, והוא ידע שהיא הגיעה להחלטה.

"בטח," היא אמרה. "אבל בלי דברים מובנים מדי."

רק לפני שעה הוא החליט שהוא לא רוצה ללחוץ על המזל שלו, אבל הפתיחות שלה גרמה לו לחשוב על זה שוב. לאט לאט, בשביל שהוא לא ירתיע אותה, הוא קירב את אצבעותיהם השלובות לפניו פעם נוספת. "זה לא משהו כל כך מיוחד. למדתי בבית ברוב החיים שלי ואחד המורים שלי התעניין מאוד בכוכבים. קצת הרס את זה בגלל שהוא פשוט סיפר לי עובדות. אבא שלי לא הרשה לי להישאר עד מאוחר ולצפות בכוכבים. זה נחמד."

הוא לא נישק אותה, אבל הוא ליטף את שפתיו כנגד אצבעותיה, מדמיין איך זה ירגיש לגעת בעורה במקום בתלבושת, איך זה ירגיש אם זה יהיה רגע רגיל במערכת היחסים שלהם.

"חתול שחור," היא התלוננה.

הקו הפתוחWhere stories live. Discover now