כל צעד שהחתול השחור עשה היה כואב, אבל זה הפך להיות קל יותר. עם המקל שלו בידו ובנשימות איטיות, הוא כמעט יכול היה לעבוד על עצמו שזה היה רעיון טוב לשקר לחיפושית. הוא יספר לה מה קרה אחרי שהוא יתרפא והיא קצת תכעס על שהוא נפגע והוא ייהנה מהטון המעוצבן והחמוד שלה ומהדאגה לבטיחות שלו שיגיע ממנה. ואולי מחר הוא אפילו יצליח לצחוק על כל הדבר הזה.
דקירות הכאב הלוהטות בחזהו התעממו להרגשת פעימות בכל גופו כשהגיע לפינה ממנה יכול היה לראות את בית הספר, אבל הוא היה מסוגל להגיע לשם. דודג'בוי היה שם והחתול השחור שמח לראות אותו. הוא לא בציד אחרי הטרף שלו.
אבל המדרגות. המדרגות יכולות להרוג אותו. דודג'בוי עקב אחריו בזמן שעלה במדרגות לחצר בית הספר. הגודל של נבל-העל הקשה עליו לעבור דרך דלתות קטנות, והחתול השחור הרגיש אסיר תודה על כך. זה הפך את הרווח שהיה ביניהם מרווח של כמה צעדים לרווח של כמה מטרים.
"בוא תתפוס אותי," הוא אמר חלושות בזמן שהוא בהה על גרם המדרגות שהוביל לקומה השנייה. אין סיכוי שזה הולך לקרות. מקווה שיש לו מספיק כוח, הוא לחץ על כפתור במקל שלו והרים את עצמו לאוויר. אצבעותיו החליקו רק קצת לפני שהוא נדנד את רגליו מעל המעקה בקומה השנייה.
הוא לא היה רחוק מחדר האומנות. כל שהיה צריך לעשות היה לפנות ולוודא שדודג'בוי רואה אותו נכנס פנימה. זה צריך להיות החלק הקל. להסתיר את הפציעות שלו מעיניה החדות של החיפושית שגם ככה יחפשו עליו סימנים יהיה יותר קשה.
הוא דפק על הדלת שהייתה מעט פתוחה בקול רם ככל שרק הצליח, שלא היה חזק במיוחד, ואז הוא פתח אותה עוד יותר, מספיק בכדי שיוכל להחליק את עצמו פנימה מבלי להרוס את תוכניתה של החיפושית שלו.
חוטים בכל הצבעים חצו את החדר, תלויים על כני ציור וכיסאות, מודבקים על הקיר ומתלפפים על פסלים. הוא יישר את גבו בכדי שלא תדע שמשהו לא בסדר, הוא ניסה ללכת, עוקב אחרי שבילי החוטים עד לחיפושית שהתמקמה בפינה הרחוקה של החדר, אוחזת בשני כדורי-חוטים צבעוניים ונראית כאילו היא כבר ניצחה.
"הוא ממש מאחורי," החתול השחור אמר, עושה את דרכו דרך המלכודת, נזהר לא לגעת בשום דבר. הוא התפתל בכדי להתכופף מתחת לגדיל לבן שלא ראה בדרכו והכאב בחזהו התקלח וגרם לו למעוד.
"אתה בסדר?" החיפושית שאלה, בפנים חמוצות, אבל הוא לא ידע אם זה היה מתוך דאגה או שהיא בודקת אותו.
"אני בסדר, אני בסדר," הוא אמר, נלחם בקולו החלוש ומרים את גבו מעט גבוה יותר. המאמץ גרם לרגליו לרעוד והוא אחז במקל שלו חזק יותר כדי שיהיה לו על מה להישען.
"באמת? בגלל שנשמע כאילו-"
חתיכות עץ הועפו לכל הכיוונים כשדודג'בוי התנגש בדלת, עוצר לשנייה בכדי להתרשם ממצבו של החדר לפני שהוא ניגש היישר אליהם בחלק האחורי. חוט נתפס סביב זרועותיו ורגליו כשעבר דרך החדר. החיפושית משכה בחוט והחלקים ממנו שנתקעו כנגד גופו נמתחו סביבו בחוזקה. כשהוא הבין מה קורה, הוא ניסה לקרוע את החוטים ממנו וירה כדורים לכל עבר, שעשו את דרכם דרך הקירות. הוא הסתחרר במקום, מנסה להשתחרר, אבל הוא רק החמיר את המצב. החיפושית נשענה לאחור, מהדקת את המלכודת עוד יותר. ידיו של דודג'בוי מיד הוצמדו לצדדיו ורגליו התנגשו זו בזו. היא חישבה את המלכודת הזאת בצורה מושלמת, כמו תמיד.
YOU ARE READING
הקו הפתוח
Fantasy"אולי, החתול השחור הודה ברגע שאובליביו שוב פגע בו, אולי זו הייתה אשמתו. רק קצת. אבל להגנתו, החיפושית הייתה חזקה מאוד היום וזה היה פשוט קשה להתנגד בפניה." סוף אחר לפרק אובליביו, בו היא מעולם לא גילתה על הזהות שלו, אבל זכרה מה זה להתאהב בו ואיך היא לא...
