החתול השחור נמס למילותיה של החיפושית, נתן לה לשטוף ממנו את חוסר התקווה ואת הפחד שהוא התקלח בהם במשך הימים האחרונים.
הקול המתוק שלה נדבק אליו, מרים אותו למעלה, לוקח אותו, עד שהוא מצא את עצמו הולך לעברה, צופה בזמן שעיניה נפתחות לרווחה, ומקווה שיכול היה להיות קרוב יותר, מקווה שיכול היה להתקרב אליה ולגעת בה.
והיא לא כעסה? היא פשוט הייתה אבודה ומפוחדת כמוהו? מעולם הוא לא חשב שהחיפושית, זו שתמיד ידעה מה לעשות בקרב, הייתה מפוחדת להתחיל שיחה.
החיפושית חיכתה בסבלנות בזמן שהוא רעד לרגע. איך זה יכול היה להיות שהיא לא כעסה? הזיכרון שלו מהיום הזה כל כך חד. פניה רתחו בזעם בזמן שהיה זרוק על הרצפה לצד רגליה. אומרת שהיא לא צריכה אותו. ההבעה הקרה והמופתעת שהייתה על פניה ברגע שהופיע בכדי להילחם.
אבל החיפושית שלו לא תשקר לו בנוגע לזה. והמבט שנתנה לו עכשיו, חיוך מבויש, כזה שמבקש ממנו לתת לה עוד הזדמנות. להאמין לה.
"אני כן סומך עלייך," הוא אמר, עונה על השאלה שלה ועל הטלת הספק בעצמו. "זה פשוט ש... זה קשה עבורי לדבר על כל מיני דברים. לבקש ממך כל מיני דברים." התירוץ נשמע קלוש. מגן דק על מעשיו, והוא רצה לרוץ ולהתחבא שוב, אבל ידיה לקחו את שלו והחזיקו אותו במקומו, אז הוא המשיך לדבר. "זה כאילו שאני צריך להוכיח את עצמי ללא הפסקה, שאני ראוי למופלא שנתנו לי. שאני ראוי לתשומת הלב שלך."
כל החתיכות שהוא עזב מולה פתאום התחילו להתחבר עכשיו כשהוא נתן לה את כל התמונה. הוא ראה בדיוק מתי היא הבינה. הוא הרגיש את זה. ידיה התהדקו סביב ידיו. "היית צריך להוכיח שאתה יכול לעזור לי, ואמרתי לך להישאר מאחור. אני מצטערת."
"לא, זה בסדר. את כל כך שונה מכל אלה שנמצאים סביבי ביום-יום בחיים הרגילים שלי, ואני צריך ללמוד איך להפסיק לחשוב שאת דומה אליהם כל כך. זו אשמתי שאני עדיין לא יודע איך לעשות את זה."
החיפושית נענעה את ראשה, אבל לא התעקשה להמשיך בנושא הזה. "יש עוד משהו שעוצר אותך שאני צריכה לדעת עליו? אני מבטיחה שאקשיב."
פחד היכה בו בזמן שהיא חיכתה בציפייה, מזמינה אותו לדבר. הו, היו דברים שהוא רצה לספר לה, מילים שחזר עליהן שוב ושוב אלפי פעמים. הוא היה בטוח שהיא לא תרצה לשמוע אף אחת מהן. פיו הרגיש כמו נייר זכוכית בזמן שבלע את רוקו, יבש ומחוספס. דחייה עברה שוב ושוב במוחו.
"את רוצה שאספר לך הכל ואהיה כן?"
היא הנהנה פעם אחת, מושכת אותו קרוב יותר, מחכה שהוא יקרב אותה אליו. אף אחד לא יברח הפעם. הוא היה בטוח שהיא לא תיתן לו ללכת מבלי שהוא יספר לה משהו. וכדאי שזו תהיה האמת.
"אני יודע שהרגשות שלך כלפיי השתנו בזמן האחרון, ואני מצטער שנפגעתי ואני מצטער שהרסתי את התוכנית. ושאני מפלרטט יותר מדי. אני מצטער שאני לא תמיד השותף שאת רוצה, אבל..." הקול שלו נפל לרצפה כמו ההרגשה החולה בבטנו. "איבדתי את ההזדמנות שלי איתך?"
החיפושית לחצה ארבע אצבעות כנגד שפתיה בכדי להסתיר את התגובה שלה, להסתיר את הצורה שפיה עשה, אבל עיניה נרגעו, אז הוא המשיך.
"אני חושב עלייך כל הזמן. אני רוצה להיות איתך כל הזמן. לא רק כשאנחנו עם המסכות שלנו. אני רוצה שתפגשי את החברים שלי ואני רוצה להיות שם בשבילך כשעוברים עלייך ימים רעים. ו..."
"ו?" היא התעקשה שימשיך.
עכשיו זה הרגע.
"ואני אוהב אותך," הוא לחש. "אני מאוהב בך."
YOU ARE READING
הקו הפתוח
Fantasy"אולי, החתול השחור הודה ברגע שאובליביו שוב פגע בו, אולי זו הייתה אשמתו. רק קצת. אבל להגנתו, החיפושית הייתה חזקה מאוד היום וזה היה פשוט קשה להתנגד בפניה." סוף אחר לפרק אובליביו, בו היא מעולם לא גילתה על הזהות שלו, אבל זכרה מה זה להתאהב בו ואיך היא לא...
