חלק 29: ורדים

236 15 2
                                    

החשכה ירדה על קתדרלת נוטרדאם ועל שני גיבורי-העל שישבו על מגדל הפעמון. הירח העולה היה הסימן היחיד לזמן החולף, אבל כל הלילה יכול היה לחלוף ולחיפושית לא היה אכפת.

ארוחת הערב הייתה מדהימה. החתול השחור נשבע שהוא לא הכין שום דבר בעצמו, אז זה היה בטוח למאכל אדם. ההתוודות גרמה לה לצחוק, וההבעה על פניו ברגע שהיא הציעה להביא ארוחת ערב שתכין בעצמה לסיור הבא שלהם גרמה לה לנשק אותו שוב. שמחה, ביישנית ומהוססת, ההתלהבות הקולנית שלה שלא ציפתה לה.

הם ישבו זה לצד זו ליד השולחן, בגלל שהיא התעקשה. היה צפוף וזרועותיהם הוברשו זו בזו בזמן שאכלו, אבל זה הרגיש טוב להיות קרובה אליו כל כך. חוץ מזה, ישיבה בצורה הזאת אפשרה לה לנשק את לחיו כשלא ציפה לכך. הוא עדיין הופתע בכל פעם שעשתה זאת. כאילו הוא אף פעם לא ציפה לזה, או אולי הוא לא יכול היה להאמין שזה באמת קרה. זו הייתה תגובה שהיא תכננה להסיר ממנו כמה שיותר מהר.

בערך כשעה לאחר מכן, היא ספגה את מעט הרוטב שנשאר עם חתיכת לחם, לוקחת את הזמן כשסובבה אותה בצלחת שלה. לוקחת את הזמן בגלל שהיא לא רצתה לעזוב אותו, היא לא רצתה שהלילה ייגמר כל כך מהר.

"ארוחת הערב לקחה יותר זמן משציפיתי." החתול השחור הסתכל מטה, על המנות הכמעט גמורות שלהם, קצת מבולבל.

החיפושית חייכה בידיעה. "מממ," היא אמרה, בכוונה למשוך את תשומת ליבו בחזרה אליה. "אני חושבת שאני יודעת למה דעתך הוסחה כל כך."

"באמת?" הוא הסתובב אליה, פניהם היו מילימטרים מנגיעה. "למה-"

החיפושית קטעה אותו בנשיקה. "יותר מדי מאלה," היא אמרה, לפני שנתנה לו עוד אחת. ואז אחת נוספת.

החתול השחור הגיב באיטיות, נמס תחת המגע שלה. היא הפתיעה אותו שוב, אבל הוא התאפס במהירות, כתפיו נופלות בזמן שנאנח כנגד שפתיה. ידיו מצאו את מתניה, מושך אותה אל קצה הכיסא, כאילו לא יכול היה להתקרב אליה מספיק, אפילו בזמן נשיקה.

הוא היה הראשון שהתרחק, דוחף באיטיות את אפו אל לחיה. "זה לעולם לא יהיה מספיק." הנשימה שלו דגדגה אותה. "אבל אנחנו חייבים לזוז. או שנאחר!"

"נאחר?" היא שאלה, התרגשות עולה בליבה. "זאת אומרת שיש עוד?"

הכיסאות חרקו ומפת השולחן התעופפה מעט כשהחתול השחור עזר לחיפושית לעמוד על רגליה. "הו, ברצינות," הוא אמר בזמן שהוא הוביל אותה לקצה המגדל. האורות נדלקו מתחתיהם. "את יודעת איך אני, במיוחד כשאני מנסה להרשים אותך." והוא עשה סלטה מקצה המגדל, מסתובב באוויר עד שהוא נחת על גג עץ 30 מטר מתחתיה.

החיפושית צחקקה לפני שעקבה אחריו.

"רואה? אמרתי לך שאני מהיר ממך," החתול השחור אמר שתי דקות לאחר מכן. הם נחתו מול מדרגות השיש של פלאס דה לה דקוור, מוזיאון המדע של ארמון התגליות. עמודי אבן לבנים ופסלי סוסים מברונזה הביטו מטה על הזוג.

הקו הפתוחWhere stories live. Discover now