את.ה שלי

16

-נק מבט אביה-
היום יש לי משמרת בבר שוב, מאז אתמול
לא דיברתי עם כרמל כל היום, הוא היה נראה די עצבני,הוא וכל שאר המחנכים. בטח היה להם האנגואבר של החיים, ישבתי בכיסא אחד שהיה בדלפק וגללתי בטיקטוק. כרמל נכנס "היי"
הוא אמר "היי, איך אתה עכשיו?" שאלתי מכבה את הטלפון ומניחה אותו בצד "סביר , למה את שואלת?" גיחחתי מעט כאשר הוא נכנס למטבח להניח תדברים שלו. "אתה יודע,בעצם אתה בטח לא זוכר.אבל אתמול ממש השתכרת וזה,בטח יש לך האנגאובר." ונזכרתי במה שהיה אתמול "כן,יש לי כאב ראש מטורף. וואי,בטח עשיתי לך את המוות."
צחקתי מעט"זה בסדר,חוץ מזה שסחבתי אותך חצי דרך הכל טוב." הוא צחק "טוב,יאלה מתחילים לבוא הרבה אנשים."

--נק מבט כרמל-
אחרי כמה שעות ממש מפרכות, סיימנו לנקות את הכל רק אנחנו פה,אני לא מסוגל יותר.
"אביה" קראתי לה חושש מעט"מה״ היא הפנתה את צומת הלב שלה אליי "אני צריך לספר לך משהו.." נשמתי עמוק "מה קרה? הכל טוב?" היא אמרה לחוצה מעט "כן,בערך..כבר הרבה זמן שאני חייב להגיד לך ואני לא יכול להסתיר יותר ו.." היא קטעה אותי "אתה מלחיץ אותי דבר כבר"
אני לא מסוגל, הלב שלי דופק על 200.
"אני..אני..חושב שאני מרגיש אלייך משהו,אני יודע אני מצטע" היא קטעה אותי שוב "רגע,תסתום רגע." מה? היא בלבלה אותי,היא התקרבה ונישקה אותי

זה היה הכי כיף בכל חיי, מכל הסטוצים שהיו לי.
התרחקנו והיא שאלה "אז.."היא אמרה חסרת מילים "בעיה" אמרתי "אני לא יודעת מה קורה בנינו בנתיים,אבל זה לא צריך לצאת."מחשבות רבות עולות לראשי מה עושים,מה עשינו..
"כרמל אתה בסדר? אתה נראה קצת חיוור.." היא התקרבה אליי קצת "כן..כן " אמרתי מהסס
"אני יודעת על מה אתה חושב, אני מבולבלת גם .
אם זה יצא זה הסוף שלך..ושל הבית ספר,אמא שלי תהרוג אותי."נאנחתי"אביה,מחר יום שבת נכון?" שאלתי כשעלה לי רעיון לראות"נראה לי" אמרה חושבת"מחר, ב11 בצהריים את למטה. תמציאי תירוץ מצידי."קבעתי לה מה לעשות"מה אבל.." היא היססה מעט אך קטעתי אותה "יאלה אני צריך לנעול כבר"

-נק מבט אביה-
השעה עשרה ל11,אני מאורגנת וקצת נרגשת.
אבל מה יהיה,אני לא יודעת. קיבלתי הודעה מכרמל לרדת , ירדתי למטה הלב שלי דופק. ההורים שלי שוב בחול,אז לא כזה אכפת להם. אני רואה בחוץ אוטו,אני משערת שזה שלו .
נכנסתי אל האוטו "בוקר טוב" הוא אמר וחייך אליי
"בוקר טוב" החזרתי לו חיוך והוא התחיל לנסוע
"לאן אתה נוסע" שאלתי מסתקרנת "לאנשהו" גילגלתי עיניים "אוי,נו." צחקתי, אחרי חצי שעה של נסיעה הגענו.

יצאנו מהאוטו והסתכלנו על הנוף המרהיב של חוף הים מלמעלה,"אז,מה איתך,איך היום שלך עד עכשיו?" הוא שאל מתעניין "נחמד, אחלה נוף."
עמדנו אחד ליד השני,צמודים.
הסתכלתי עליו,הוא הסתכל עליי. "יש לך עיינים נורא יפות,אתה יודע." ליטפתי את פניו בעדינות
"עכשיו אני יודע" הוא צחק,איזה חיוך יפה יש לו
התקרבנו אחד אל השני והתנשקנו. אני כלכך אוהבת את מגע השפתיים שלו, חייכתי."אני אוהבת את המקום הזה."הוא שם יד על גבי וחיבק אותי .
הוא הסתכל על הים,החזיר את מבטו אליי.
"אביה"הסתכלתי על עייניו"מה?" אמרה בבלבול
"אני אוהב אותך"אני...אני... "אני אוהבת אותך גם" אמרתי בגאווה ,הוא חייך אליי והתנשקנו

אני יודעת שאתם הרגע ראיתם אותנו מתנשקים ומזתמזמים וכל החרא הזה. אבל עברו 4 ימים ואני לא ראיתי אותו מאז.
רבנו קצת אחרי ויצאתי בעצבים מהמכונית שלו,מאז לא ראיתי אותו. אף אחד לא אומר לנו כלום והוא לא עונה לי בווצאפ. אפילו אדם לא יודע כלום,ההורים שלו לא היו מוכנים לספר כלום.
אני כלכך מודאגת, שיעור מתמטיקה עכשיו.
אין לי כוחות להקשיב,אני חייבת לשאול את עידן.
לפחות להוציא משהו ממנו.

היה צלצול,"לאן את הולכת" עדי שאלה
"אני צריכה לשאול את עידן משהו"
סיפרתי לעדי,לא יכלתי לא לספר לה,היא הייתה בשוק אבל היא פירגנה לי."לבוא איתך?" שרופה עליה"לא,זה בסדר,חכי לי בקפיטריה או משהו."
התקדמתי לכיוון המסדרון,
עידן היה במסדרון תודה לאל אז פשוט ניגשתי אליו. "עידן?"הוא הסתובב אליי "כן אביה?"
"אני יודעת שכנראה אסור לך להגיד או משהו, אך כרמל לא עונה לי כמה ימים,הוא גם לא בא למשמרות בבר וכלום." אמרתי מנסה לא להראות יותר מידי אכפתיות "הוא בסדר, יש לכם שיעור איתו שעה הבאה. " ירדה לי אבן מהלב "אה אוקיי,תודה." הלכתי משם
-נק מבט עידן-
--לפני ארבעה ימים--
בדיוק סיימתי להכין שיעור אחרון לכל השבוע.
יש לי טלפון,רגע.אלו ההורים של כרמל, הם לא שומרים שבת? "הלו ?" עניתי לשיחה
"מה נשמע עידן , תקשיב אני לא יודעת ממש מה קרה , אבל התקשרו אלינו מבית החולים,כרמל עבר תאונה." נשימתי נעתקה "מה?! באיזה בית חולים אתם נמצאים? אני בא עכשיו". לקחתי את המפתח של האוטו ויצאתי מהבית שלי מבלי חשוב פעמיים.
"איכילוב" הם אמרו ומהר התקדמתי אל הרכב שלע

הגעתי אל בחוץ לחדר שלו"אתי,מה איתו?" שאלתי את אמו "אנחנו עוד לא יודעים,אנחנו מחכים שיגידו לנו משהו." היא אמרה עצובה ומיואשת, אם הייתי יכול הייתי מחבק אותה. "ומה עם אדם?" היא נאנחה ואמרה"בנתיים הוא לא צריך לדעת .."
לאחר כמה דקות יצא הרופא "משפחת מויאל?"
קמנו במהירות אל הרופא"טוב אז ככה,הפגיעה שלו בגוף לא כזאת קשה,מי נתן לו לנהוג עם רגל שבורה?"גירדתי בעורף "לא ידענו שהוא נהג עם הרגל.."אמרתי "טוב,הרגל שלו בסדר. יש לו כמה חבלות קלות,אבל יש חשד לפגיעה מוחית."
"מה זאת אומרת?" שאול אבא של כרמל ולחץ ניכר על פניו. "אנחנו לא בטוחים,יש סיכוי גבוה שהוא לא זוכר הרבה מהשנים האחרונות. רק דברים ממש ממש ממש חשובים". פאק אני מקווה שזה לא כזה גרוע"מתי אפשר להיכנס?מתי הוא מתעורר?"
אתי שאלה,אני בלחץ. לא זוכר מהשנים האחרונות? הוא לא זוכר אותי?

אמא איזה לחץץץץ