שתיקה

קטנה שלי

פקחתי את עיניי.
הייתי מותשת, ידי ורגלי עדיין כאבו וראשי הסתחרר.
הזעתי, היה לי חם.
התיישבתי במיטה והחזקתי את ראשי.

לפתע שמתי לב שבחור שכב לידי, הוא היה בלי חולצה וישן שינה עמוקה.
נבהלתי, המחשבה שאני לא בביתי חלחלה אל מוחי.

חפשתי את הטלפון שלי בכיסים או בשידות שהיו בצדדי המיטה, לא מצאתי.
הורדתי את רגליי מהמיטה, הרצפה הייתה קרה, זה העביר בי זרם נעים של קור.

קמתי באיטיות נושכת את שפתי התחתונה בכאב.
רגליי שרפו, נעזרתי בכל חפץ שיכולתי עד שהגעתי לידית הדלת.
היה נעול.

"אדל" קול עמוק קרא בכעס, נבהלתי, חטפתי התקף לב, כמעט צרחתי.
ידי עלתה במהרה אל חזי והרגשתי את דפיקות ליבי מאיצות.
"מ...מי...מי זה?" גמגמתי בלחש
"חזרי לפה," הוא דרש, "מיד."
"מי...מי אתה?" גמגמתי שוב
הוא קם מהמיטה בשנייה, מפחיד אותי עוד יותר.
מתקדם לכיווני בזמן שאני נצמדת אל הדלת, מתפללת שתקבור אותי.
הוא החזיק באגני והרים אותי, כשהיה מספיק קרוב הוא זרק אותי למיטה, פשוט זרק.

אנחת כאב יצאה מפי.
עדיין לא הבנתי איפה אני.

"בואי קטנה שלי" הוא טפח על המזרן והרים את השמיכה, מסמן לי להכנס מתחת לשמיכה.
זזתי בקושי ונכנסתי מתחת למיטה, הפעם כמעט בכיתי מרוב כאב.
"לילה טוב יפהיפה קטנה" הוא לחש לאוזני ונישק את צווארי נשיקה קצרה ויבשה.

איפה אני?

סליחה שהפרק קצר, אני אמשיך מחר מבטיחה.