שתיקה

מיילי

נקודת מבט: אדם

אני בתחנת המשטרה, במשרד של אלון, אחד השוטרים שהכרתי גם קודם.
באתי לדבר איתו על אדל.

"אדם" הוא מחייך כשרואה אותי ומתיישב בכיסאו, נראה כאילו מרגיש לא בנוח.
אני מסתכל עליו בשתיקה, בוחן את התנהגותו.
משהו פה לא מסתדר לי.

"אני רוצה לדעת מתי אתם מחזירים את אדל" אני ניגש ישר אל העניין.
"זה לא עובד ככה..." אלון אומר באי נוחות, "אדם אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים, אני מבין שהיא אחותך הקטנה ואתה דואג לה אבל לבוא לפה כל יום לא יגרום לנו למצוא אותה יותר מהר..." הוא אומר את הנאום הקבוע, אותו הנאום שאני שומע כבר מהיום שאדל נחטפה.
"אבל מצאתם אותה," אני אומר באדישות שלקח לי זמן לעבוד עליה, "יש לכם את המיקום שלה, יש יותר פשוט מזה?" אני שואל בזלזול, לא מבין מה הקטע.
"אדם, אני מבקש שתיתן לנו לעבוד" הוא אומר וקם, כנראה רוצה להוציא אותי לבחוץ.
"מה אתה דפוק?" אני מתפרץ, כל כך קיוויתי שזה לא יקרה.

גבותיו מורמות בפליאה ונראה כאילו הוא לא יודע איך להגיב.
"מה הולך פה? אה? תגיד לי!" אני מרים את קולי וקם, נעמד מולו.
"כבר כמעט שלושה ימים יש לכם את המיקום שלה ולא עשיתם עם זה כלום!" אני אומר בכעס, מרגיש שעוד שנייה אני מפוצץ אותו במכות.
"אדם, אנחנו עושים הרבה זה פשוט לא דברים שאתה רואה, אני מבקש ממך לצאת מפה." הוא אומר בקול נוקשה ומביט בעיניי בקרירות.

"יודע מה? תן לי את המיקום, אני אלך לשם. אעשה את זה יותר מהר ממכם" אני מחזיר לו באותו המבט.
"זה לא אפשרי," הוא מרסן את הכעס, שומעים את זה בקולו. "עכשיו, צא מפה" הוא מוסיף.
"אני נשבע לך, שאם אתם לא מחזירים אותה לבית בשבוע הקרוב אני...אני אחזור למיילי" אני מנסה לאיים עליו, לא בטוח עד כמה זה יעבוד.
"צא מפה!" הוא דופק על השולחן בחוזקה.
בום.
קלעתי בול.
אני מחייך אליו בערסיות ויוצא משם, מקווה שהפעם הם יפעלו סוף סוף.

אבא חיכה לי בחוץ, באוטו.
הרבה זמן הוא לא הסיע אותי למקומות, אבל מאז שהזמנו פיצה הוא משתדל להיות יותר רגוע איתי.
לדעתי, הפסיכולוגית שלו אמרה לו לקחת סוג כדורים חדש שמרגיע אותו הרבה יותר.

"אתה בסדר?" הוא שואל כשאני נכנס אל האוטו, מניע את האוטו.
אני מהנהן בשקט וחוגר את עצמי.
נסיעה של שתיקה.

מיילי הייתה האקסית שלי לפני שנתיים, היא הבת של אלון בצורה...לא כל כך מפתיעה.
הכרנו בפנימייה, היא הייתה חדשה.
ארז, אחד המדריכים ביקש שאציג לה את המקום החדש.
מההתחלה התחברנו, היא אחלה.
היא יפה כל כך, אבל מההתחלה ידעתי שמשהו בה מוזר, ההתנהגות שלה, האנרגיות שלה.
היא שנייה אחת הייתה צוחקת ונמרחת עליי ובשנייה שאחרי מספרת לי על טראומה שלה ומתחילה לבכות.
היו ימים שהיא הייתה בהיי מטורף וימים אחרים שהיא דיברה לעצמה ובקושי הצליחה לדבר איתי.