שתיקה

הוכחות

*שבוע אחרי*

״איך היה?״ אבא שואל כשאני נכנסת אל האוטו, אני חוגרת והוא מתחיל בנסיעה
״בסדר...״ אני מניחה את ראשי על החלון בעייפות

מהשנייה שהגענו, הספקתי להיות כבר בשלוש חקירות ולהתחיל טיפול פסיכולוגי, אבא רוצה שאני אמצא עורכת דין שארגיש איתה בנוח, ואתמול מצאנו...
זה הרבה יותר מסובך ממה שחשבתי.

בחקירות שואלים אותי כל כך הרבה שאלות שאני לא יודעת מה לענות עליהם, חלק מהחוקרים אפילו לא מאמינים לחלק מהדברים שאני מספרת.

׳את רוצה להגיד לי שכולם שם נגעו בך סתם, כי לא עשית כלום?׳ זה מה שאלון אמר לי בחקירה הראשונה שהייתי בה.

ליאם טוען שאני רציתי את כל הדברים שהוא עשה, שזה היה בהסכמה, שאת כל המכות שחזרתי איתם עשיתי לעצמי כדי להפליל אותו כי התאהבתי באח שלו.
ואם זה לא מספיק, הוא טוען שחלק מהמכות אבא שלי עשה, ושצריך לערב פה רווחה כי הוא עדיין ׳דואג לי׳.

יש כל כך הרבה דברים לא הגיוניים בסיפור הדימיוני הזה, אבל אין לי איך להוכיח.

״רגע!״ אני מרימה את ראשי מהחלון ומבהילה קצת את אבא שלי
״מה קרה?״ הוא נראה מבוהל ומיד עוצר את המכונית
״תחזור לתחנה, נזכרתי במשהו״ אני נושכת את פנים הלחי שלי והוא מהנהן וחוזר אל התחנה.

״היי, אני...הייתי פה לפני רגע אני צריכה את אלון״ אני פונה אל הפקידה בתחנת המשטרה
״מה השם?״ היא שואלת בלי להרים את מבטה אליי
״אדל,״ אני עונה לה ונשענת על הדלפק ״אדל גבאי״
היא מרימה את מבטה אליי ובוחנת אותי עם עיניה הגדולות
״תלכי ישר במסדרון, חדר חמישי מצד שמאל״ היא מסבירה לי וחוזרת אל המחשב שהתעסקה בו
״תודה״ אני מחייכת אליה חיוך קטן למרות שהיא לא רואה אותו והולכת אל המשרד של אלון.

אני דופקת על הדלת, מקווה שהוא פנוי לדבר איתי כרגע.
״כן?״ אני שומעת אותו קורא מהחדר
אני פותחת את הדלת ורואה לידו נערה שנראת לי מוכרת, מאוד מוכרת.
״אדל״ הוא קם מהר והנערה הזאת מחווירה
״א...אני מפריעה? אני יכולה פשוט...״ אני מגמגמת במבוכה
״לא לא! הכל בסדר...שכחת משהו?״ הוא שואל בזמן שהנערה יוצאת מהמשרד במהירות.
״כן...אני...יש לי הוכחות״ אני מגמגמת ועדיין עומדת בכניסה למשרד, לא מרגישה בנוח להכנס.
״בואי, תכנסי״ הוא מחייך אליי ברוגע וחוזר לשבת

אני סוגרת את הדלת אחרי ומתיישבת בכיסא מולו, מתעסקת בלחץ באצבעותיי.
״אני...״ אני מגמגמת ומכחכחת בגרוני
״מה גרם לך להזכר פתאום?״ הוא שואל ומסתכל בעיניי
״פשוט...חשבתי על כל מה שקרה ו...״ אני מרגישה ממש לא בנוח
״איזה הוכחות יש לך?״ הוא שואל בביטחון

״אני...יש לי צלקות בבטן״ אני מרימה את מבטי אליו, לראות את תגובתו, ״של השם שלו, שסיפרתי ש...שהוא חתך אותי, אז לזה התכוונתי״ אני מגמגמת
״מה זאת אומרת?״ בילבלתי אותו
״הוא חרט על הבטן שלי את...את השם שלו״ אני מגמגמת וצובטת את ידי בלחץ.
״ויש לי צלקות״ אני מוסיפה ונושמת עמוק, ״וגם,״ אני לא מסיימת כאן.
״יש שם מצלמות אבטחה...בבית״ אני מסתכלת עמוק בעיניו, מתפללת בליבי שיאמין לי.

״כן, את המצלמות כבר יש לנו כאן אבל לא הספקנו לעבור על הקבצים ששם, מה אמורים לראות? את יכולה להיות יותר ספציפית?״ הוא שואל ואני מזהה בקולו קצת זלזול
אני נושכת את שפתי התחתונה וצובטת את ידי יותר חזק, זאת הייתה טעות לחזור לפה.
הייתי צריכה פשוט לספר את זה לעורכת הדין שלי, היא תאמין לי.

״ש...שהוא נגע בי,״ אני מגמגמת במבוכה, רוצה לקבור את עצמי ״בלי שרציתי...״ אני ממלמלת ״ו...גם שמקס ניסה לגעת בי ו...וכשליאם הרביץ לי״ אני מגמגמת ״גם כשהוא ניסה לירות בתומאס״ אני מפסיקה לצבוט את ידי כי זה כבר כואב לי.
״תומאס זה אח של ליאם נכון?״ אלון שואל כשהוא בוחן את פניי ואני מהנהנת בלחץ

״בסדר,״ הוא נאנח ״עוד משהו שפתאום נזכרת בו?״ הוא מחייך
״ל...לא זהו״ אני מגמגמת ומחזיקה את הדמעות בפנים, למה הוא כזה רע אליי?
הוא מהנהן וקם, ״כל הכבוד שחזרת אבל״ הוא מחייך שוב, ״נבדוק את הדברים שאמרת לנו, ולגבי הצלקות שאמרת...תחשבי אם את רוצה להשתמש בזה בתור הוכחה, תצטרכי להראות את זה לשופט אם כן״ הוא אומר ואני מהנהנת, מתה לצאת מפה

״תודה״ אני ממלמלת וקמה, לא מביטה בו ומיד יוצאת מהמשרד.

״היי״ אני קופצת בבהלה כשאותה הנערה פונה אליי
״סליחה, לא התכוונתי להבהיל אותך״ היא מגחכת ואני מרגישה את פניי מאדימות מבושה
״זה...זה בסדר״ אני מחייכת אליה חיוך קטן ומתכוונת לחזור לאוטו.

״חכי רגע,״ היא הולכת אחרי ואני מסתובבת אליה, עדיין לא מבינה מאיפה היא מוכרת לי
״את זוכרת אותי?״ היא מחייכת
אני בוחנת את פניה, מנסה להזכר.
״ל...לא סליחה,״ אני שוב מרגישה לא בנוח ״אבל את מוכרת לי״
״מיילי,״ היא מחייכת ״אני ואדם היינו ביחד, באתי אליכם פעם אחת והוא לא היה בבית...ראיתי איתך טלוויזיה״ היא מפתיעה אותי עם כמות הפרטים שהיא זוכרת

״אה...״ אני עושה כאילו נזכרתי, למרות שעדיין לא זכרתי כלום ממה שסיפרה, ״כן, כן, מיילי״ אני מחייכת אליה
״אני במקרה גם הבת של אלון״ היא צוחקת ואני מורידה את חיוכי בשנייה
״אה״ אני ממלמלת ומנסה להבין מה היא רוצה ממני
״בכל מקרה, רק רציתי להגיד לך ששמעתי מה קרה ואני ממש מצטערת שעברת את הדבר הזה, זה נשמע מפחיד בטירוף״ היא מחייכת אליי וגם ממנה אני מרגישה זלזול מסויים.
אולי אני מדמיינת?

״תודה״ אני לא ממש יודעת מה להגיב

״תמסרי לאדם דש״ היא מחייכת ומנופפת לי לשלום, חוזרת אל המשרד של אלון.