• פרק 30 •

288 2 0
                                    

״לילה טוב תומ אני אוהבת אותך״ היא לחשה לאוזניי ונתנה לי נשיקה בלחי
״לילה טוב מלאך אני אוהב אותך״ אמרתי ונתנתי לה נשיקה בפה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
״אנסטסיה אנסטסיה״ התעוררתי מצעקות מבעד לדלת, רואה אותה עדיין ישנה, שום דבר לא מפריע לה, הכי יפה בעולם.
״אנסטסיהה״ שמעתי צרחה מבעד לדלת מתעורר מבהייתי במלאך שלצידי וקמתי בזריזות לפתוח את הדלת רואה את שון עם עיניים אדומות כאילו בכה שעתיים ברצף, יצאתי וסגרתי את הדלת
״היא ישנה שון מה קרה?״ שאלתי בדאגה
״היא מתה״ הוא אמר
״מי מתה?״ שאלתי מכווץ את גבותיי באי הבנה, הוא נשען על הקיר עם גבו ויורד לאט לאט מתיישב על הרצפה משלב את שתי ידיו ומרכין את ראשו עליהן
התכופפתי לעברו מתיישב ישיבת צפרדע ושמתי את ידי על כתפו
״מה קרה אחי?״ שאלתי מתחיל קצת לחשוש מהתשובה שלו
״הם היו אמורים לחזור היום, לביקור אחרי פאקינג שנה שלא ראינו אותם.״ הוא אמר וליבי מתחיל לכאוב
״שון״ אמרתי שיתחיל לדבר שאני אדע מה קרה
״הם באו לרדת מהטיסה וירו בה אחי״ הוא אמר ומתחיל להוריד שוב את דמעותיו מעיניו
ואני רק מסתכל עליו, מקווה שזה לא מה שאני חושב
״אבא שלי ניצל אבל היא, היא הגנה עליו בגוף שלה והיא..״ הוא אמר ודמעות התפרצו מעיניו בלי סוף
״והיא מתה״ הוא השלים את מה שלא רציתי שישלים, ואני נשענתי עם הגב על הקיר וישבתי לידו חושב מה לעשות, אנסטסיה, זה כל מה שאני חושב עליו כל השיחה הזאת.
״אמא מתה״ הוא אמר ואני חיבקתי אותו, יודע שאני לא טיפוס כזה, אבל הוא צריך את זה.
דמעות עמדו בעיניי, יודע כמה אנסטסיה מעריכה את ההורים שלה, כמה היא אוהבת אותם, כמה שיחות היו לה איתם, עם כל אחד מהם ויותר מהכל כמה היא מתרגשת שהיא אמורה לראות אותם היום סוף סוף אחרי שנה שהיא מחכה.
״איפה אבא שלך?״ שאלתי
״כשקיבלתי את השיחה ניקולאס היה איתי, הוא הלך להביא אותו, אני צריך להודיע לאנסטסיה״ הוא ענה ואני הנהנתי
״אני אעיר אותה ונרד תלך לשטוף פנים בינתיים״ אמרתי קם מהרצפה ומושיט אליו את ידי והוא נותן לי את ידו ואני מושך אותו לקימה, הוא הלך לחדרו ואני נכנסתי לחדר שלי ושל אנסטסיה, רואה אותה ישנה כמו מלאך. היא פאקינג מלאך. זה ישבור לה את הלב
״אנסטסיה״ לחשתי לגבה מנשק אותו, מנשק את הבטן שלה, את הצוואר, את העורף, כל מקום שיכלתי
״מממ״ היא מלמלה מתמתחת, היא פקחה את עינייה
״במה זכיתי?״ היא שאלה בחיוך ואני חייכתי בחיוך מהול בעצב,
״תתלבשי ונרד, נאכל ארוחת בוקר״ הודעתי, לא מסוגל יותר להוציא מילה מהפה שלי, וקמתי מהמיטה לחדר הארונות שם מכנס אלגנט שחור וחולצה מכופתרת שחורה ונעלי אלגנט.
היא נכנסה בסערה ״מה קרה תומאס למה אתה קר פתאום?״ היא שאלה בעצב
״אני לא קר פשוט תרדי ונדבר״ אמרתי
״זה.. זה קשור לאתמול נכון?״ היא אמרה מתכוונת למה שקרה במקלחת
״ממש לא אן, שלא תחשבי על זה אפילו״ אמרתי נחוש שתעיף את המחשבה הזו מהראש שלה
״אז למה אתה רוצה להיפרד ממני?״ היא שאלה חושבת
״להיפרד? מי אמר?״ שאלתי בפליאה לא מבין מאיפה הביאה את זה
״אמרת שאנחנו צריכים לדבר״ היא אמרה
״ו..?״ שאלתי
״זה בדרך כלל מה שאומרים לפני פרידה״ היא אמרה מכווצת את גבותיה
״אז לא, לא אצלי, את תישארי איתי כל החיים אין סיכוי שמתישהו ניפרד אני לא אתן לזה לקרות, עכשיו, תתלבשי ותרדי למטה״ אמרתי מפליק לה בתחת ויורד, אני אוהב אותה, אני לא יודע מה אני אעשה, איך מספרים דבר כזה למישהו?
ירדתי למטה נתקל בשון שעיניו עדיין אדומות אך הוא שטף את פניו, אחרי כמה דקות אן ירדה היא לבשה חולצה לבנה קצרה ועוד משהו עם כתפיות שהוא למטה חצאית ונעלי סניקרס שחורות, היא נדירה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~

MINE// שֶׁלִּיWhere stories live. Discover now