Play Date

פרק 8

כריס מעשן עם בחורה בעלת שיער סגול בפינת העישון בכניסה לסטודיו, ודי מופתע כשהוא קולט את הגמד עם השיער השחור שמתקרב אליו. הוא מכבה את הסיגריה, ונעמד.
"אתה עדיין חי." הוא מודיע.
קילר שותק. הוא מסתכל ישר לתוך עיניו החומות של כריס, בידיעה מוחלטת שזו טעות. "כן." הוא לוחש. "אני רוצה קעקוע." הוא אומר.
"כנס." כריס אומר בקור, ונכנס לתוך הסטודיו.
הבחורה עם השיער הסגול נראית מבולבלת. לא באמת מבינה מה קורה...

קילר מרגיש שהוא יודע. הוא לא יודע למה... אבל הוא מרגיש חשוף, כאילו שכריס יודע הכל, ועכשיו יש לו הרבה יותר מדי כוח עליו.
קילר שונא להרגיש חשוף...

קילר מתיישב ליד כריס, שכבר מוכן להתחיל לצייר את הסקיצה. "מה אתה רוצה?" כריס שואל.
"פרפרים." קילר משיב. "כמה פרפרים עפים, בשחור-לבן, על הצוואר."
כריס מהנהן, ומתחיל לצייר. בשקט, לא מודה שהוא נעלב. הוא לא שואל שאלות, כי הוא יודע בדיוק מה קילר אוהב. הוא מקעקע אותו כבר ארבע שנים...
פעם קילר אהב לדבר עם כריס כשהוא היה מצייר סקיצות... אבל לא עכשיו. קילר לא באמת מבין מה קורה... אבל הוא יודע שמשהו צריך לקרות.
"אני מצטער שנעלמתי." הוא אומר, וכריס שותק, ממשיך לצייר. "תקשיב, אני לא יכול לספר לך מה קרה. אני באמת מצטער... אבל אני לא יכול לחזור. אני כן רוצה להמשיך לדבר איתך... פשוט... כאילו... קרה משהו, ואני לא יכול לספר לך מה, ופשוט לא יכולתי יותר, ועזבתי, ואני פשוט מצטער, אוקיי?" קילר טומן את ראשו בין הידיים שלו, נאנח בעצב.

כריס גומע רוק בכעס, מראה לקילר את הדף. "ככה?" הוא שואל.
קילר מסתכל על הפרפרים המעופפים, ומחייך. "אני רוצה לשלב בקטן את המספר 278." הוא מעיר.
בתוך כמה שניות, המספר הזה נוסף לסקיצה. "בדיוק." קילר אומר בחיוך קטן.
כריס קם ממקומו, והולך להדפיס את הסקיצה. הוא מחטא את המושב, ומכין לעצמו כפפות חד-פעמיות, דיו ומחט. "שב." הוא מבקש.
קילר עושה כדבריו. הוא מתיישב, מרים את ראשו כדי לתת לכריס את הגישה לצוואר שלו.
הסקיצה כבר נמצאת על הצוואר של קילר, וכריס מתחיל עם המכונה.
לרוב, כריס היה נותן לו התראה מראש, זמן לנוח, כל הדברים האלה... אבל לא עכשיו. זה לא הזמן לכל השיט הזה.

קילר מרגיש את המחט על הצוואר שלו, נאנח בכאב. "אוקיי, אני יודע שאתה כועס עליי וכל זה, אבל אתה ממש מכאיב לי." הוא מתלונן.
"כן, קעקוע זה כואב." כריס משיב באותו טון קר.
קילר מגלגל עיניים, מכריח את עצמו להמשיך להסתכל על התקרה. לא לזוז. "כריס, אני באמת מצטער, אוקיי?" הוא לוחש, מתוסכל.
כריס נאנח. "278... מה זה אמור להביע?" הוא שואל.
קילר מכריח את עצמו להגיב. יש לו זכות לדעת... הוא חושב. "זה מספר הרכבת שהייתה אמורה לדרוס אותי לפני שלושה ימים." הוא לוחש.
זה קשה יותר להמשיך להסתכל על התקרה... לא להסתכל על כריס, ולדעת איך הוא מגיב. מה קורה לו כרגע...

"שיט." כריס משיב, וקילר נאנק מכאב מהמחט שעוברת לו על הצוואר. "אתה צריך הפסקה?" כריס סוף-סוף טורח להביע טיפה של אמפתיה.
"לא." קילר משיב. "אני בסדר." הוא משקר.
כריס יודע שקילר משקר... הוא יודע שקילר לא מתמודד טוב עם מחטים. הכאב הוא לא באמת מה שמשנה כאן... קילר מתמודד יפה עם כאב! המחט היא הבעיה. קילר מבועת ממחטים.
"פגשתי מישהי." קילר מספר.
"כן?" כריס שואל, וקילר יכול לשמוע שהוא מחייך. "ואיך היא מתמודדת עם זה?" הוא ממשיך.
קילר נאנח. "קשה. סיפרתי לה... הכל. אני לא יודע איך, או למה, או מאיפה זה בא, אבל פשוט סיפרתי לה, והיא לא ברחה או משהו... היא משהו."
כריס מגחך, וקילר שוב צריך להכריח את עצמו להמשיך להסתכל על התקרה. "זה לא מה שדיברתי עליו." הוא מחייך. "איך היא מתמודדת עם העובדה שאתה גמד?"
"אני לא גמד!" קילר מתנגד מיד.

קילר יודע שהוא גמד. אבל בכל זאת... הוא חייב להתנגד! אי אפשר פשוט להודות שאתה גמד!
"סליחה, סליחה. שכחתי ש1.46 זה הגובה הממוצע לכל בן 17 בדיכאון." כריס צוחק.
"כן!" קילר משיב בחיוך. "אין לך הוכחות שלא."
"יש לי גוגל."
"מה שלא יהיה לך אם אני אנפץ את הטלפון שלך." קילר משיב בחיוך.
כמה דקות עוברות... וכריס מסיים. הוא לוקח כמה תמונות של הקעקוע, לאינסטגרם שלו. "אהבת?" הוא שואל, מראה לקילר את התמונה.
קילר מסתכל על התמונה, והנה... אחת הפעמים הכל-כך נדירות בחיים שלו, שהוא באמת מאושר. אז הם מתחבקים.
"דרך אגב, השארת את הטלפון שלך בבית." כריס אומר, ומושיט לקילר את הטלפון שלו. "תתקשר אליי... תבוא לבקר."
וקילר מחייך. "אני אבוא."