קילר לא מקיים את ההבטחה שלו. כי מחר מגיע, ומריה יושבת לבד על הגשר.
ובין אותם קירות מלאי זיכרונות... אותה סכין עוברת על פרק כף ידו של קילר בכוח, והצרחות נשמעות בכל השכונה.
השכנים כבר רגילים לשמוע צרחות מהבית... ככה שלא באמת אכפת להם.
קילר ממשיך לחתוך, לדמם, ולצבוע את הרצפה באדום. הוא צורח בכאב, והראייה שלו מתחילה להיטשטש. נראה שמכאן הוא כבר צריך לאלתר...
אז הוא נופל על הרצפה, ועוצם את העיניים.
כשהעיניים של קילר נפתחות, הוא מוצא עת עצמו שוכב על הספה, בלי שום יכולת לזוז. "אתה ער?" כריס שואל.
קילר מהנהן.
כריס נעמד אל מול קילר, שכבול לספה. "תשחרר אותי." קילר מבקש, בשקט.
"לא." כריס משיב, טומן את כפות ידיו בכיסים שלו. "לא עד שאני אוכל לסמוך על זה שלא תעשה לעצמך שום דבר..." את הטון הזה, קילר לא מכיר. כריס נשמע... פגיע. וזה לא משהו שקילר מכיר.
"אתה בסדר?" קילר לוחש.
"ואתה?" כריס משיב בהתגוננות.
אותו נוזל שקוף מקולל מופיע על לחיו של קילר. הידיים שלו כבולות לספה בחבל, והרגליים שלו משוחררות. כריס רק רוצה לשמור עליו חי. "לא." קילר משיב, ללא כל מחשבה. "אני לא יכול להמשיך ככה." הוא מקפל את רגליו, מפנה מקום על הספה, וכריס מתיישב. "אני לא יודע שום דבר, והכל מפורק, ואני לא יכול לבנות את זה... נולדתי לעולם מפורק, ואני רוצה לצאת ממנו. רציתי לבנות לעצמי עולם חדש, אבל אני לא יכול..." הוא רועד, והדמעות המקוללות האלה רק ממשיכות לזלוג ללא הפסקה... "אני רוצה להפסיק להרגיש ככה... אני לא רוצה שזה ימשיך לכאוב. לפני חמש שנים, מצאת אותי מנסה להתאבד ברחוב, והבטחת לי שהכל עומד להיות בסדר... אבל פאק... שום דבר לא בסדר! אני פשוט לא יודע מה לעשות..."
קילר מיואש. כל-כך נמאס לו מהכל... "אני רק רציתי שהכל יגמר."
כריס יושב שם, קפוא במקום. הוא שולח מבט עצוב לכיוונו של קילר, מחפש את המילים הנכונות. אבל איזה מילים נכונות אפשר להגיד לילד הזה שהרגע ניסה להרוג את עצמו...? זה לא שהוא טועה... כל מילה שלו נכונה, וכל מילה יותר כואבת מהקודמת...
"פעם קראתי ספר." כריס מספר, וקילר מקשיב. "היה שם דמות, שחשבתי שהוא כל-כך לא אמין... הוא היה הטרגדיה המהלכת. זה שהכל תמיד חרא אצלו, וכל מה שמסביבו כבר מזמן מת. חשבתי שהוא לא אמין, ושבחיים לא יתקיים אדם כזה... ואז פגשתי אותך." הוא קם ממקומו, משחרר את ידיו של קילר מהחבלים. "אתה צודק, ואני לא יכול לעצור אותך. אני לא יכול לתקן אותך ואת החיים הדפוקים שלך... אם אתה רוצה לקחת לעצמך את החיים בנקודה הזאת... זו זכותך. ולא משנה כמה אני לא רוצה שתעשה את זה, אין לי את הזכות להגיד לך לעצור. אם זה מה שאתה רוצה, אתה מוזמן להמשיך בתכנית שלך."
קילר מקים את עצמו לישיבה, ונופל. על הברכיים של כריס, ובוכה. "בבקשה אל תיתן לי למות." הוא לוחש בין יבבה ליבבה. "אני רוצה ללכת, כריס, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי להפסיד... אני רוצה להאמין שכל אחד יכול להיות בסדר, אבל אני לא אוכל לעשות את זה אם אני מת. ואני לא מסוגל להחזיק את זה לבד יותר... אני צריך עזרה."
YOU ARE READING
Play Date
General Fictionהפרעות אכילה, רצח, דם, ניצול מיני, פגיעה עצמית, איבוד הכרה, אונס, מחטים, אלכוהול, סמים, ניסיונות התאבדות, סיגריות, וכל מה שכיף. הכריכה נוצרה על ידי reynwrites
