שונאת לשנוא אותך

השם שלי יפה על היד שלך.

-נקודת מבט ניקולאס-

לא חשבתי.

לא ציפיתי.

לא עלה בדעתי העובדה שאני גרמתי לסבל כה חזק שהיא חרטה על היד שלה את השם המזויין שלי.

השם.המזויין.שלי.

רק מהמחשבה שהיא גרמה לעצמה לסבל רב כלכך גרמה לי לרצות לכרות לעצמי את הראש ולהחליף שם.

חברי הטוב שחרר את ידה של שאנל בעדינות והיא מהירה להסתיר את ידה מאחורי גבה.

"Je pensais que tu tenais à elle." אמר בצרפתית.

כשהיינו ילדים ההורים שלו לימדו אותו צרפתית והוא לימד אותי. כך שתמיד היינו מדברים ככה כשהיינו רוצים להגיד משהו ליד כולם.

הרמתי גבה בבלבול "Je m'en soucie. Je sais que je l'ai blessée de la pire des manières. Mais je ne voulais pas lui faire de mal, ni à son frère, et tu le sais."

ניק שתק. הוא ידע שאני צודק כי הוא היה שם כשזה קרה ועשיתי הכל כדי לפצות את שאנל על זה. אבל שאנל היא לא בן אדם שאפשר לפצות, אלא אם אמות ואעלם מחייה לתמיד.

"Parle-lui. " אמר " Elle est écrasée et je suis sûr que ton nom restera gravé sur elle pour toujours. "

"J'espère que mon nom ne restera pas éternellement sur sa main. Elle veut toujours mourir à chaque fois qu'elle me voit." הבטתי על שאנל בכאב.

ניק הסתכל על הזרוע של שאנל לרגע ואז הביט בי. "S'il reste une cicatrice..." אמר בהיסוס. "Elle a commis une terrible erreur en faisant cela"

חשבתי על זה לרגע. והבנתי שזה דווקא טוב, השם שלי יהיה חלק ממנה כל ימי חייה. לאן שהיא תלך אני אהיה שם איתה וזה יתרון לי.

"Laisse-nous tranquille" אמרתי.

"J'ai entendu dire que le sexe guérissait la douleur" הרים גבה בשעשוע.

"Fils de pute!"

צעקתי וניק צחק כמו חולה, בעוד שאנל שומרת את דמעותייה בפנים. עמוק בתוכה.
הוא הביט בי ואז בשאנל לרגע חטוף והתקדם לעבר הדלת.

"מה?" שאנל אמרה בקול מובהל וחנוק. "אל תלך! אל תשאיר אותי איתו!" צעקה ותפסה את היד שלו. ניק התנער,יצא מהר מהדלת ואני רצתי כדי לנעול אותה.

"את לא הולכת ממני יותר" אמרתי והרצנתי את מבטי. "את שומעת?"

שאנל התחילה לחבוט בחזי עם אגרופיה הקטנים שלא הזיזו אותי סנטימטר ממקומי.

"תזוז!"

תפסתי את הידיים שלה ביד אחת, הצמדתי אותם על הקיר מעל ראשה ותפסתי את הסנטר שלה באצבעותיי כדי שתביט בי.

"אני אצרח"

"את לא מעדיפה שאתן לך סיבה טובה יותר לצרוח?" שאלתי בשעשוע ואז שוב הרצנתי את פניי. "למה עשית את זה?" שאלתי, שיחררתי את הסנטר שלה מאצבעותיי וליטפתי את החתכים היבשים שעיטרו את שמי באדום סגלגל. "זאת היתה טעות"

"זאת לא היתה טעות" אמרה בקול חנוק מרגש וזקרה את סנטרה. "לראות את השם שלך מדמם גרם לי לדמיין את עצמי דוקרת אותך עד שתתחנן לחיות, עד שתנשום את הנשימה האחרונה והמזויינת שלך."

נשימתי נעתקה בחזי. כל מילה הרגישה כמו דקירה.

"את לא יודעת על מה את מדברת. מונשרי" לחשתי והתקרבתי אל פניה, עיניה נצצו ויכלתי להרגיש את הדופק שלה מהדהד.

"בקרוב הפצע הזה יתרפא" לחשתי והעברתי את אצבעי על החתכים היבשים. מה שגרם לשאנל לגנוח בכאב ולרטוט תחת מגעי. "ואז את יודעת מה יקרה שאנלי נל? תשאר צלקת יפה בצורת השם שלי על היד שלך. אני אהיה חלק ממך. כל נשימה שתקחי, כל דבר שתעשי, לכל מקום שתלכי ואפילו עם כל גבר שתצאי...אני אהיה שם איתך ואני אזכיר לך שאני חלק ממך."

עיניה חדרו לעיניי וגרמו לזרמים לעבור בין רגליי.

יפה כלכך.

אסורה כלכך.

"את תזכרי שניסיתי לרצוח אותי וניסיתי להעלים אותי. אבל אני התרפאתי ונשארתי עלייך לנצח."

החזה השופע שלה עלה וירד במתח והתחכך בחזי. לקחתי צעד אחורה ממנה,שחררתי את היד שלה ואת היד המצולקת החזקתי בידי. שאנלי לא זזה, רק הביטה בי בתובעניות.

קירבתי את ידה לפי ושפתיי רפפו על החתכים שבידה וגרמו לה לרטוט וללהט לעבור בגופה היפה.

"השם שלי יפה עלייך, מונשרי" שיחררתי את ידה ולקחתי צעד אחורה.

"את משוחררת ארנבונת." אמרתי בארסיות. היא נשארה לעמוד שם ולהביט בי לרגע ממושך ואז רצה לעבר הדלת הנעולה וניסתה לפתוח אותה.

"תשחררי" ניצוץ זעם בער מקולי. היא נרתעה וזזה לאחור. הכנסתי את המפתח לחריץ הדלת ,סובבתי ופתחתי עבורה את הדלת. היא נמלטה אל שביל הגישה של הבית שלי. חקרתי כל תזוזה בגופה. איך שהשיער שלה הונף לאחור, הצעדים המהירים ותנועות הגוף הייחודיות רק לה.

סגרתי את הדלת ונשענתי עליה.

"אנחנו תיקו שאנלי נל...."

אמלההההה התאהבתי מחדש🥹
קריאה מהנהההה!!!!