שונאת לשנוא אותך

מתוקה כמו סוכר, מרה כמו החיים שלי.

-נקודת מבט ניקולאס-

-אותו היום, 00:00-

הרוחות הם היחידים שיודעים איך נפלתי לזה.
היא לא זיהתה אותי.

וזה יותר כאב מהפאקינג רגע שהחלטתי לעזוב אותה. אבל ברגע שהבטתי בך ידעתי שאין סיכוי שאניח לה לשלווה. אני אהיה שם.
בכל מקום.
שעה.
עונה.
יום.
שבוע.
שנים.
עד שאצליח לזכות בלב שהותרתי שבור קודם לכן.
זה מרגיש כאילו שזה לא קרא מעולם.
כאילו מעולם לא עזבתי.
פגעתי.
שברתי.
ניפצתי.
אבל אני אתקן את זה. אני אדבר כל פאקינג חתיכה וחתיכה מהלב השבור והמסכן שלה.
שאני שברתי.

לעזאזל.

זה שרף כל תא עור שבי, מה אעשה בגיהינום?

בעצם, אני כבר בגיהינום. כל יום שהיא לא אוהבת אותי זה גיהינום. ככל שאני מבחין שהיא התגברה עליי אני בגיהינום. אני לא רוצה שתתגבר עליי. אני לא רוצה שתעבור הלאה. אני רוצה אותה שלי. גוף, לב ונשמה. הכל שלי. פאקינג שלי.

כי אמרתי. כי אני החלטתי שהיא שלי. הגוף המקומר והעדין שלה שלי, עור הקטיפה שלה שלי. הלב המנופץ שלה שייך לי. כל חלק בגופה. רגליים, ידיים, גב. שלי.

גם כשאני שוכב על המיטה הגדולה שלי, בבוקסר בלבד והמצעים מסתבכים נגד גופי. אני לא מצליח לנער אותה ממחשבותיי. את הידיים שלה על עורי ואת דופק הלב שלה כשאני איתה. אפילו כשאני לא איתה אני עדיין משחזר את הדופק שלה בראשי.

נפלתי חזק.

איבדתי את זה, לא יכלתי לשאת עוד שניה בלי הידיעה שהיא לא שלי.

אוליי היא אפילו עם גבר אחר עכשיו? חולקת איתו את גופה, את שפתיה, את ליבה? ולא איתי?

קמתי על מרפקיי וענדתי את המשקפיים השקופים שלי. ניערתי את שיערי והתרוממתי מהמיטה לכיוון המראה הגדולה שבחדרי והתבוננתי בקוביות שלקחו לי שנים להרפא  מהימים האלו ששכבתי עם שאנל על הרצפה הקרה, עם כלום אבל חצי כוס מים ביום ואהבה. המון אהבה.

התבוננתי גם בחזה העצום שלי, קשה כמו בטון, ומעוצב בדיוק כמו שחלמתי עליו. לרגע אחד שכחתי על מי אני מסתכל במראה. זה הרגיש כאילו מישהו זר עומד מולי. זה לא אני. אני לא איאן אלכסנדרו. אני ניקולאס ריי. אני שחקן רוגבי בן 20. ששוכב עם כל בחורה שהוא רואה....טוב לפחות זה לא ישתנה עדיין....

רציתי לנפץ את המראה לחתיכות.

כי אהבתי אותה.

לבשתי זוג מכנסי טרנינג והתקשרתי אליה.

-נקודת מבט שאנל-

בזמן שישבתי על מיטתי, מיה ובלה כבר נרדמו ורק אני עדיין שוקעת במחשובתיי. ממש מתרגשת לקראת יום העבודה שלי מחר. הייתי כלכך מרוגשת שהייתי צריכה לקרוא את אותו העמוד בספר שלי שוב ושוב כי לא הייתי מרוכזת. אבל משהו שטיפה יותר הסיח את דעתי גרם לי להניח את הספר בצד ולהבחין למה המוזיקה נעצרה.