נק' מבט באקהיון
"ביון באקהיון, התנשא לי" הוא אמר ומהארבע מילים האלו, הכל חזר לי לראש.
התעללות שלו בי.
הריבים עם כל הבית ספר.
מינסוק.
הכל חזר לי לראש.
כל השנתיים האלו..
רגע, מה אם מינסוקי?
הוא שיקר לי, אנחנו שלוש שנים ביחד והוא שיקר לי.
הוא לא סיפר לי כלום עליו.
הדמעות לא הפסיקו לצאת.
ברחתי משם, השארתי אותו שם.
פשוט בכיתי.
אני לא מאמין עליו!
אני לא מאמין!
הוא שיקר לי במשך שלוש שנים?
מינסוק, הוא היה שם.
הוא היה בבית חולים.
אבל לא זכרתי וצ'אניול אמר לי שזה אף אחד.
האמנתי לו?
אני לא מאמין.
אני שונא אותו!
אבל אהבתי אותו.
הוא היה הבן אדם הכי חשוב לי במשך שלוש שנים.
אהבתי אותו גם לפני שפגשתי את מינסוקי.
אני לא מאמין שהוא שיקר לי.
התחלתי ללכת לאט, נרגעתי.
נעצרתי לגמרי והתיישבתי על החול.
פשוט ניסיתי לחשוב.
נשכבתי על החול ועצמתי עיניים.
"באק אתה בסדר? מה קרה?" שמעתי את הקול של צ'אניול
פתחתי את העיניים והסתכלתי עליו.
"מה אתה רוצה?" שאלתי בקול דיי מרוחק.
"באק, אתה בסדר? אתה מדאיג אותי" הוא אמר לי.
אני יודע שהוא אוהב אותי, אבל עדיין, הוא שיקר שלי.
במשך פאקינג שלוש שנים.
התיישבתי והסתכלתי על המים.
