הוא הרגע השווה אותי לזונה שלו?
״אל פאקינג תדבר איתי!״ אני צועקת עליו ״לך לשחקנית המזדיינת שלך״.
הוא צועד לעברי ואני עוצמת את עיניי. ״שירז״ הוא צורח עליי וזה מבהיל אותי כל כך.
נשמתי נעתקה בעקבות הצעקה המפתיעה הזו. ״יש לך שתי שניות להדליק את האור!״ הוא פוקד עליי בטונים שהרעידו אותי. קמתי בריצה והדלקתי את האור. ״בואי לכאן!״ הוא פוקד עליי לחזור אליו.
אני מתקדמת אליו. ״יותר קרוב!״ הוא צועק עלי, אני חוזרת למקומי, מתיישבת על המיטה ומשפילה את מבטי. אני מרימה את ראשי הוא עומד מולי ועוצם את עיניו.
הוא עצבני, אני פוערת את עיניי למראה של הורידים המתבלטים שלו, ידיו נסגרות לצורת 'בוקס' ופניו הופכות לקרות מזעם, מחזה כזה מעולם לא ראיתי ואני לא מפסיקה לרעוד.
הוא תופס בפניי ומסובב אותם באגרסיביות, זה כואב לי ואני פולטת אנקה. ״מי נגע לי בך?״ הוא נובח עליי ״אה? מי נגע בך שירז?״.
אני מתבכיינת, דאמט איזה בכיינית אני.
הוא תופס בראשי ומרים אותו אליו באגרסיביות ״שאלתי אותך מי נגע בך?״ הוא לא מפסיק לצרוח עליי ואני לא מבינה למה הוא מתכוון.
״למי פתחת רגליים?״ הוא צורח ועיני נפערות ״אני רוצה לדעת למי פתחת רגליים?״.
אני? פתחתי רגליים?
״מה רצת אליו אחרי השיחה בגינה?״ הוא צורח עליי.
״מה אתה רוצה ממני?״ אני שואלת אותו בבכי, הוא תופס בידיי.
הוא פותח את הארון שלי ומוציא ממנו באגרסיביות שמלה אקראית שמצא, הוא זורק לי אותה. ״תלבשי את זה״ הוא פוקד עליי ללבוש.
אני לובשת אותה ומשפילה את מבטי, הוא מתחרפן מה ישלו?
״אני שואל אותך פעם אחרונה!״ הוא אומר בנימה לא נעימה במיוחד ״למי את פאקינג פתחת רגליים?״.
אני מביטה בו ובעיניי מתמלאות להן דמעות חדשות.
״תנעלי אותם!״ הוא צועק עליי מצביע על כפכפים עם פרווה שהיו על הרצפה, אני נועלת אותן והוא אוחז בידי, מקים אותי באגרסיביות ויוצא איתי מן החדר.
״אתה מכאיב לי פאבלו!״ אני לוחשת כשאנחנו יורדים במעלית, הוא מביט בי במבט של רוצח שאופייני לו.
המבט שהיה לו כשהכרתי אותו.
הוא מוציא אותי מן המעלית, אני מבחינה בבלונדה עומדת לידנו, היא התקרבה אל פאבלו כשראתה את ידינו לחוצות.
״ספרתי עד שלוש את טסה לי מהעיניים״ הוא צועק עליה, היא נבהלת ורצה לכיוון היציאה מן הבית. הוא הולך בצעדים גדולים ובמהירות וזה בעייתי לי לכן אני כמעט מועדת.
הוא מתקדם אל עבר דלת היציאה מהבית ופותח אותה, אני חושבת שסוף סוף אוכל להיפטר ממנו. הוא בטח זורק אותי מהבית.
עדיין לא הבנתי מה נסגר איתו.
הוא יוצא איתי מן דלת הכניסה ואנחנו חולפים על פני המזרקה שהיא בפנים האחוזה. הוא הלך אל כיוון השומרים המפוחדים, שיחרר אותי מן האחיזה הכואבת ונתן לי ליילל בשקט מהכאב.
הבחנתי בבן בין כל השומרים, בן אזולאי.
פאבלו תפס בחולצתו של בן וצרח עליו, אני בדיוק חסמתי את אוזניי כי לא יכולתי לשאת את הצעקות שלו יותר.
ואז הוא החל להכות אותו, להכות אותו ללא רחמים, השומרים התעסקו בשלהם. ״לא!״ אני צורחת ומנסה להזיז את פאבלו, אך זה בלתי אפשרי.
הבטתי בפאבלו שהצביע עליי וסימן לבן להסתכל עליי, הבטתי בפאבלו במבט מפוחד, הוא סיבב את מבטו אל בן והביט בי שוב.
הוא מסמן לשומרים משהו ואני עסוקה בלבחון את בן כשפניו מלאות בדם.
הוא פשוט זרק את בן על הרצפה והרים אותי ככלה. ״מה אני אעשה איתך?״ הוא שואל בקולו הבס.
״תן לי ללכת״ אני אומרת בנואשות ״תן לי ללכת ואני נשבעת שלא תראה אותי יותר״.
״את לא זזה ממני לעולם״ הוא מעביר לי זרמים גם עכשיו עם הקול הגברי הזה שלו.
שילך לעזאזל.
איךךךךךך?
YOU ARE READING
Same speech
Romance״את מעניינת אותי שירז בראון״ הוא אומר מלקק את שפתיו ומניח את ידיו על אגני ״את מבינה את זה?״. ״אתה סתם עוד לבן״ אני אומרת בביטחון ״זה יעבור לך״. האחיזה שלו בי מתהדקת כאיום ואני פולטת גניחה שגורמת לו לחשוף את שיניו הלבנות. *הסיפור השלישי שלי
