Same speech

112

לאחר יומיים- נקודת מבט פאבלו

אני יורד במורד המדרגות בשקט מופתי כשאני מכין את הנשק שלי בדריכות יתר, אני הולך להוריד אותה.

אני שומע אותה רצה להתחבא כשאני מגיע אל הקומה התחתונה ומחייך בשעשוע, מתחבאת מול האדם הכי לא נכון שיש.

אני סורק את הסלון בסריקה קצרה ועומד במקומי בכדי לאתר רחשים ושומע אותה רצה בלובי אשר בכניסת הבית.

הלך עליה.

אני מסיט את מבטי בשנייה שאני שומע את אותם רעשים ומתקדם אל עבר הלובי בשקט, פותח את הדלת שמפרידה בין הסלון לבין הלובי הגדול ופוגש בה.

אני מכוון את הנשק לכיוון שלה ויורה בה, מביט בה נרטבת כולה. ״טוב טוב ניצחת,״ היא מצחקקת כשאני יורה בה ברובה המים ״,ניצחת פאבלו. די אני כולי רטובה״.

היא מגנה על עצמה בעזרת הידיים שלה ושכשהיא נזכרת שגם עליה יש רובה מים היא מכוונת אליי את שלה ומשפריצה עליי, אני אוחז ביד שלה אשר אוחזת ברובה ומסובב את שירז כך שגבה צמוד אל הבטן שלי.

״תגידי פאבלו המלך״ אני אומר מצמיד את הרובה מים לנקודה בין הגבה שלה אל בין השיער שלה והיא מצחקקת בקולי קולות.

״לא רו--״ היא עוצרת את עצמה כשאני מצמיד את הרובה אל אותה נקודה וממלמלת בחיוך ״--פאבלו המלך פאבלו המלך״.

״יופי אפסית״ אני אומר דוחף אותה בחולשה, היא מסתובבת כשעל פניה מבט כלא מאמין ואני עושה תרגיל עם הרובה שנהגתי לעשות על רובה אמיתי.

״יו איך עשית את זה?״ היא זורקת את הרובה שלה על הרצפה ומקפצת בכדי לתפוס את הרובה שלי אך אני מרים את ידי ומונע ממנה להגיע אל הרובה בשל הגובה הנמוך שלה.

״אני רוצה את הרובה שלך!״ היא רוטנת ואני יודע שאם אני לא מביא לה את הרובה תוך שלוש שניות, מלחמת עולם תהיה פה.

״מה ההבדל בין שלי לשלך?״ אני שואל ״את בחרת את הצבע של הרובה שלך! את רצית ורוד!״.

״אבל אני רוצה את שלך!״ היא רוטנת שוב ומטיחה את כף רגלה פעמים ספורות כנגד הרצפה בעצבים ובילדותיות.

״מה מיוחד בשלי?״ אני שואל, מרגיש שאני מתחיל לאבד את זה. ״אתה,״ היא אומרת ״זה מיוחד כי נגעת בזה ואני רוצה את זה!״.

״זה רובה מים יבכיינית״ אני אומר. ״אז קח את שלי!״ היא שוב רוטנת, מתכופפת בכדי להרים את הרובה ומושיטה לי אותו.

אני מביט בה כמה שניות, לוקח את הרובה שלה ונותן את שלי לבכיינית הזו. היא מחייכת בסיפוק ומנסה לעשות את התרגיל שאני עשיתי על הרובה.

״תלמד אות--״ היא מרימה את מבטה אליי ובוחן אותי כשעל פרצופה עולה לאט לאט תסמינים לצחוק שמתקרב ״--פאבלו עם רובה ורוד!״.

אלוהים אדירים איך היא צחקה.

״רובה ורוד שתכף יתקוף אותך״ אני אומר ויורה בה יריות מים, היא צורחת ורצה כשאני בעקבותיה, בעת הריצה היא מסתובבת בכדי לירות בי ואני חייב להודות במשהו טוב.

יצאו לי 2 דברים טובים לראות כשרצתי מאחוריה; הישבן שלה ואת כישורי הירי שלה, היא כמעט פגעה בי בכל הפעמים ואני בטוח שאם זה לא הייתי אני- אדם שכבר מנוסה בהתחמקויות כאלה ואחרת היא הייתה מצליחה לפגוע.

ואני מאוד מרוצה מכך כי יכול להיות שתצטרך זאת בעתיד.

לאחר מרדף בכל הבית, היא מגיעה אל הסלון בצד השני של הבית וקופצת על הספה במהירות. ״אם הפלאפון שלך חשוב לך תלך אחורה״ היא אומרת במהירות ובהתנשפויות בלתי פוסקות.

אני הולך אחורה, אך ממש לא כי הפלאפון חשוב לי, אני לא אדם חומרני ואני יכול לקנות עוד ביליון כאלה, אני עושה זאת כי יש לי תוכנית בראש.

״תוריד את הרובה״ היא קמה מן הספה ומתקדמת אליי באיטיות כשהיא מכוונת אליי את הרובה ומסיטה אותו בין לבין אל הפלאפון שלי.

אני זורק את הרובה על הרצפה ומרים את ידיי כחף מפשע. ״תרד על הברכיים שלך״ היא מורה עליי, אני יורד עם רגל אחת אל הרצפה ומותח אותה באיטיות אך בפתאומיות רבה מרים את הרובה, מפתיע אותה וקופץ עליה.

״פאבלו״ היא צורחת בבהלה, אני תופס בנשק שבידה. ״אסטה לה ויסטה בייבי״ אני אומר ומשפריץ עליה את תכולת הרובים.

״מעצבן אחד!״ היא אומרת בצחקוק ומוסיפה בהתלהבות ״עוד פעם עוד פעם! בוא נשחק עוד פעם!״.