3

1.8K 120 11
                                    

אני קם מביט בשעון והשעה היא שלוש בלילה.
עוד לילה שבו איני מקבל שינה.
עוד לילה שאני מתעורר באמצע הלילה מסיוטים.

אני מניח את רגליי היחפות על הרצפה הקרה,
ואני מתקדם לכיוון חדר האמבטיה.
אני פושט מעלי את חולצתי, חושף את אותו הגוף שאני כל כך שונא.
אני סורק את עורי המצולק ודמעה חומקת מעיני, אני ממהר לנגב אותה, אבל אני כרגיל, נכנע לדמעות.

הזכרונות מציפים אותי, נשימתי נהית מהירה יותר וקצרה יותר, ליבי פועם מהר יותר ואני מרגיש את עיני שורפות, נתיב האוויר שלי מתהדק,נחסם ואני מחזיק בידי את הכיור, תומך בו כאילו חיי תלויים בזה, אני מוציא מכיסי את המשאף ושואף ממנו את הסם הממכר.
אני נרגע, אני אדיש, אבל הדמעות לא פוסקות מלבוא, אני נאנח, אני מפחד,
מעצמי.

אני נשכב עם גבי בצמוד לדלת, ואני ממקם את הלהב על עורי, אני נלחם בשדים שלי להפסיק, אני לא רוצה לפגוע בעצמי.
אני לא רוצה לחזור לאותו המקום, אבל כרגיל אני נכנע לכאב, ונשאב לחשכה.
החושך עוטף אותי ואני לא מפסיק עד שידי מלאות באותו צבע ארגמן הממכר.

אני נעמד ומביט בעצמי במראה,
עיני אדומות, ידי מצולקות, ואני?,
אני אדיש, כי אני רגיל לזה, אני רגיל להתפרצויות האלה, אני רגיל לכאב, לריקנות.

אני שוכב במיתתי הקרה, מתכסה, אבל הסמיכה לא מחממת, החשכה קרה יותר.
אני מחזיק את ראשי בידי ותוהה לעצמי איפה הכל התחיל?,
איפה הכל התדרדר?
מה קרה שנהפכתי מילד השמח, ילד קורן, מלא בשמחת חיים, לנער שכבר איבד כל משמעות לחיים.

איפה נהפכתי מנער שאוהב את החיים, מלא בחברים, תמיד מוקף באנשים, לנער מבודד, נער שתמיד נמצא לבד, נער שלא אוהב אנשים, נער שאיבד כל אמון בחברים, במשפחה, בלימודים, בבית ספר, בפסיכולוגים, בפסיכיאטרים,
בעצמו.

אני סוגר את עיני וממשיך לשחק עם עצמי את אותו המשחק, אז אני מחייך, ומשריין לעצמי את אותו המשפט שאמא שלי פעם אמרה לי,
"פייק איט תיל יו מייק איט".

what if i told you i loved you?  |  Boy*boyWhere stories live. Discover now