הסיפור הושלם ✔️ כולם כבר יודעים שכריסטינה צ'אנס היא לא אותה הילדה המתוקה שהייתה פעם. פרק העבר שנטרק בפניה נעול, והשדים הנוראיים שמסתתרים שם ואוכלים אותה מבפנים שורטים קצת, אבל היא לא צורחת; היא אפילו לא מדברת. ואם תשאלו אותה למה או איך, כדאי שתדעו שהתגובה היחידה שתקבלו זה את עשן הסיגריות שלה ישר בפרצופים היהירים שלכם. ולה מצד זאת, אפילו לא יהיה אכפת אם מישהו ייחנק בדרך. ועכשיו, אחרי כמעט שנתיים, היא חוזרת אל מיאמי. שבה אל צנצנת הזכוכית של אביה השתלטן ריצ'ארד, היחיד שעוד מנסה לגרום לכריס להתעורר אל המציאות ולהתחיל לפלס את דרכה המסובכת ולהתאפס על חייה - להתחיל ללמוד בבית ספר חדש ויוקרתי, הרחק מן הצרות אליהן היא הספיקה להכניס את עצמה. וכשכל כפפות המשי הנקיות האלה מנסות לנקות את תדמיתה המלוכלכת ללא הצלחה, אולי יהיה זה דווקא איידן סמארס שיכתים לחלוטין את נשמתה המטונפת ממש כמו ידיו האשמות שלו? הוא יציץ כל כך פנימה שהיא כבר לא תוכל להחזיק בדלת - רק להתאמץ בשביל להסדיר את הנשימות הארוכות האלה שלה. ואז, היא תבין: אולי אפשר לנסות לברוח מהשקרים של אתמול, אבל מחר, אין לדעת אם לאמת יהיה טעם מתוק יותר. ® מכיל תוכן מיני וקשה שאינו מתאים לכולם/ן. ® זכויות היוצרים שמורות אך ורק לכותבת.

בשנת 2005 החלה ממשלת ישראל בתהליך פינוי חד צדדי של אזרחי ישובי גוש קטיף, כוחות צהל נסוגו מהרצועה באופן מוחלט לגבולות המדויקים של הקו הירוק. עילאי הוא בחור בן שלושים ושתיים שמנסה להתמודד עם חייו שנותרו מאז הפינוי, נקודת המפנה בחייו מתרחשת כאשר הוא מתבקש לחזור אל בית הוריו לאחר אירוע טרגדי משפחתי, הוא נאלץ להתמודד עם העבר המורכב, ועם דמויות אשר העדיף לשכוח. •כל הדמויות בסיפור, שמות של מקומות, ואירועים הם ללא שום קשר למציאות וכל דמיון הוא מקרי לחלוטין.

•הושלם• אחרי תשע עשרה שנים, אלה סוף כל סוף יצאה מהארון. ואפשר לחשוב שבזה בעיות של אדם יכולות פשוט להסתיים, והיה בה חלק שציפה לזה... אבל העולם לא כזה פשוט, והדבר הקטן הזה גורם לה להתחיל את גיל ההתבגרות מחדש: בתחילת שנות התבגרותה היא פחדה מעצמה, אבל כעת היא פוחדת מאנשים. והיא מסרבת לתת לזה לגרור אותה אחורה. היא פוגשת את קיית', בחורה בקולג' של אחותה - שעתה הפך גם לקולג' שלה - ששמה זין אחד גדול על העולם, ופחות או יותר מהווה את ההפך המוחלט ממנה בכל נושא. ככל שהן מכירות יותר, ככה היא יותר מסונוורת, יותר מושפעת, יותר... מכורה. ומגיע יום אחד, בו אלה נישאת מעל לרגליה - רק כדי להבין שלפעמים חלומות טובים מכדי להיות אמיתיים. אזהרות: -תכנים מיניים -קללות זוכה בחירת השופטים בthe jasmin awards שנת 2018÷)

"את שונאת שקוראים לך אלינור, את מעדיפה אלי. ואת כנראה תתחרפני לגמרי אם מישהו יגע לך בפסנתר, למרות שלא ניגנת עליו כבר... משהו כמו שלוש שנים?" אני לוקחת נשימה, "את רודפת אחרי המרצים כשהשיעור נגמר ואני מוכנה להתערב על מיליון דולר שאת התלמידה שהם הכי אוהבים. הסיכומים שלך מסודרים באופן מדהים למרות שהכתב שלך קטן מדי ויש לך חבר שאת אוהבת ולא אוהבת - אני חושבת - ואני יודעת בוודאות שלא ביקשת משאלה כשכיבית את הנרות ביום הולדת שלך ואת כנראה האדם השלם השבור ביותר שפגשתי." היא מסתכלת עליי והיא רוצה להטיח בי מילים בחזרה, אבל הפה שלה נפתח ונסגר כמעט מיד, אז אני אומרת "תספרי לי עליי." "את אוהבת שקוראים לך דניאל," אני מחייכת, "את כנראה תעשי יותר מדי בשביל אנשים שאת אוהבת ואת כן אוהבת את רומי, בדרך שלך. את עובדת יותר מדי, את תמיד מאחרת," היא מנסה לספור את הדברים באצבעותיה וזה די מצחיק "את לא כותבת סיכומים בשיעורי כימיה כי את עסוקה בלכתוב - אני לא יודעת מה - קטעים ושירים שאת כנראה לעולם לא תתני לי לקרו-" "אני מתכננת לתת לך." אני אומרת. "אני מצפה לזה." היא לא מסתכלת עליי, "את אוהבת אתגרים יותר מדי ואני כנראה קצת אתגר? והאמת אני לא יודעת אם את יותר שבורה משלמה, עדיין לא החלטתי."

There was something wrong in the way she moved. When normal people walk, they put one leg in front of the other, then they switch legs, then they switch them again and they continue doing so until they reach their destination. But not with her. When she walked, her left leg always limped slightly and her upper body leaned forward as if she was about to fall in her next step. Her shoulders bent down like she was carrying some heavy stuff on them. It always attracted merciful glances towards her and slowed her down in her eternal pursuit after her destination. To be normal. #WattPride

״הלב שלי היה שבור. אני הייתי שבורה, לזמן רב כל כך שכבר לא זכרתי איך זה מרגיש להיות אדם אחר. החיים שלי התפרקו, קרסו לתוך עצמם, לא הייתה לי ברירה - זה כל מה שנותר לי לעשות, וזה כל מה שאמרתי לעצמי בשמונה השנים האחרונות כדי לא להרגיש אשמה על כך שלאט לאט, שיניתי את עצמי. חתיכה אחר חתיכה, פירקתי את כל מה שהשאר ניסו להרכיב. יצרתי תמונה אחרת, שקר לבן, ויום אחד הוא הפך לאמת לאמיתה. עצמתי עיניים ודמיינתי את עצמי, איך שפעם הייתי. פקחתי אותן, הבטתי אל המראה ושאלתי את עצמי כמה אני באמת מכירה את הבחורה שעומדת מולי. ״ רומי בן-אור פשוטה. הכל אצלה נורמלי לגמרי, מלבד אולי המשיכה הבלתי מוסברת לגברים נשואים. היא אף פעם לא מחפשת יותר מדיי, אף פעם לא נשארת ליותר מדיי. היא עשויה מרסיסים קטנים שהפסיקה לנסות לחבר בכל פעם מחדש. אם משהו ממנה נופל, זה נזק משני. גם השברים לא יהפכו את עצמם לשלם; לב שבור קורא ללבבות שבורים אחרים. ©EL 2020 all rights reserved

רהב לוי היה חייל ביחידה עילית של צה"ל, ולאחר שהשתחרר הוא חצה יבשות בחיפוש אחר השקט שלו, עכשיו הגיע הזמן לחזור הביתה. כשהוא פגש ברום הדר, הוא ניסה להתעלם ממנה כמה שיותר מהפחד שהיא תהפוך את עולמו, מפה לשם, כל כך קרוב למוות וכל כך רחוק מהחיים, מתחיל החיפוש אחרי אהבה.