אני עומדת לצאת לטיול שנתי. כמו בכל שנה. השנה אני והכיתה שלי נוסעים לעיר העתיקה של עוריב. כן קראתם נכון, עוריב. נכנסתי לאוטובוס ביחד עם כל שאר הילדים בכיתה שלי. חגרתי את חגורת הבטיחות בזמן שילד כלשהו ישב לידי. אין לי הרבה חברים ולא ממש משנה לי מזה. נסענו במשך שעתיים לעיר העתיקה ואז ירדנו מהאוטובוס. המדריך קיבל את פנינו ואני התרגשתי קצת. אני אוהבת היסטוריה וחלמתי לבקר כאן! סיירנו במבנים העתיקים והמדריך אמר שהם היו בתי מגורים. הם די גדולים וזה מפתיע אותי. היום הבתים מאוד קטנים. המדריך ושאר הכיתה ממהרים קדימה ואני נשארת מאחור. לא נורא, אני חושבת לעצמי. אני אוכל ליהנות יותר. לפתע אני רואה על הרצפה ספרון קטן בכריכת עור חומה ועם פתקים שיוצאים ממנו לכל עבר. אני לא חושבת פעמיים ואני מרימה אותו. הוא די קל. אני פותחת אותו. יש כתב מרושל בעמוד הראשון. נראה שמה שכתוב שם נכתב בזמן מנוסה. מה שכתוב שם זה "לא משנה מה. אל תראה את היומן הזה למוזאון או לרשויות. זה יהיה הסוף שלי אם תראה אותו". מוזר אני חושבת לעצמי. למה שמישהו יבקש דבר כזה? אני מכניסה את היומן לתיק שלי. אני רצה ומשיגה את שאר הכיתה. מזל שהם לא ראו שנעלמתי. אנחנו ממשיכים לסייר והמדריך מצביע על בניין ישן שעשוי מעץ. היום לא בונים יותר בתים מעץ. זה היה פעם מוזאון שהיו בו מינרלים שונים. וגם ספרייה. אנחנו ממשיכים קדימה ואני כבר לא מקשיבה להסברים של המדריך. אני רק חושבת על למה מחבר היומן ביקש שלא אראה את היומן לרשויות. הטיול נגמר ואנחנו חוזרים לאוטובוס. אני שומרת מכל משמר על התיק שלי ואחרי שאני רואה שאף אחד לא מסתכל אני פותחת את היומן ואני קוראת כך:
יום 1: אני לא מאמין שזה קורה לי. אני לא יכול לוותר להם. גם אם זה אומר שהם יהרגו אותי. אני רק רוצה להגן על המשפחה שלי. הבת שלי. גם היא בסכנה. אנחנו לפחות ביחד. אנחנו ביחד עם השכן המוזר שלי שאני לא ממש מכיר. ממה שאני יודע עליו הוא צפר חובב ותולעת ספרים אמיתית. הוא הביא הרבה ספרים אז יהיה לנו מה לעשות. יש לו בעיקר אנציקלופדיות ופחות ספרי קריאה. ואין לו ספרי פנטזיה שהבת שלי אוהבת. נאלץ להסתתר ביחד עד יעבור זעם.
יום 2: קשה לתפוס דגים במים של הביוב שבו אנו מתחבאים. לפחות הדגים אכילים. אני והשכן שלי דיברנו היום על מה שקורה וקראנו ביחד את כל החלק של האות א' באנציקלופדיה שלו. אנחנו לא ממש חברים אבל אין לו אף אחד אחר לדבר איתו. הוא ממש זקוק לי.
סגרתי את היומן בחטף. מישהו התחיל להתעורר. לא היה עוד הרבה זמן עד שנגיע הביתה. אני אפילו לא אספר להורים שלי על היומן. יש רק אדם אחד שאוכל לסמוך עליו בלב שלם שישמור על זה בסוד. השכן שלי ת'יאו. האוטובוס הגיע הביתה אז אני יורדת ורצה הביתה. ההורים שלי לא בבית. איזה מזל. אבל אני עייפה מהטיול אז אני הולכת להתקלח ולישון. אספר לת'יאו מחר.
אני מתעוררת משינה ואני רואה שההורים שלי השאירו פתק: "אנחנו חייבים ללכת מוקדם. תכיני לעצמך אוכל לבית הספר ותלכי ברגל". זה לא קורה לעיתים קרובות. אז אני יוצאת ודופקת לת'יאו בדלת. הוא עולה חדש והוא הגיע רק לפני שנה. הוא פותח לי את הדלת ואני שואלת אותו האם יש מקום שבו נוכל לדבר בפרטיות מוחלטת. הוא מציע את המרתף שלו ואנחנו יורדים לשם. אני סורקת את המרתף ואני בודקת שאין שום מצלמה נסתרת. למרבה המזל אין אחת. אני מסבירה לו שאני זקוקה לעזרתו. אני מראה לו את היומן. הוא ממשש אותו ואומר לי ככה: "איריס, בדרך כלל הייתי אומר לך שזה סתם יומן אבל יש לי תחושה שהיומן הזה אמיתי. שכל מה שכתוב בו קרה." "גם לי יש תחושה כזו". אני משיבה. הוא קורא את שני הימים הראשונים ביומן בשקט. אנחנו מחליטים שלא לקרוא את ההמשך עכשיו ואני צריכה ללכת לבית הספר. אני נפרדת ממנו ואני לוקחת את היומן. אני רצה לבית הספר ואני בנס מגיעה בזמן לשיעור ספרות. המורה מקריאה שמות ואם לא הילדה שישבה לידי המורה הייתה חושבת שאני לא בכיתה. תודה. אני לא ממש מקשיבה כי היומן טורד את מנוחתי. מזל שאני לא צריכה להשתתף. אחרי זה יש לי שיעור מתמטיקה ואני עושה כמיטב יכולתי להתרכז. אני כן מבינה את החומר מה שטוב. אני יוצאת משם בשלום ואז יש לי שיעור מדעים. השיעור מבוטל אז אני הולכת הביתה. אני מגיעה הביתה וההורים שלי עדיין לא בבית. אני הולכת לת'יאו ואנחנו קוראים את היום השלישי ביומן. כן, אין ביומן תאריכים. אנחנו מתחילים לקרוא:
יום 3: אני, השכן שלי והבת שלי לא היחידים כאן. יש אתנו עוד כמה אנשים שגרים בסמוך. אני מכיר את כולם בשמם. כולנו איבדנו הכל. את הבתים שלנו, את הכסף שלנו, את כל מה שהכרנו. לי הייתה חנות קטנה לכן אני מכיר את האנשים בשמם. אחד מהאנשים שנמצאים אתנו הוא החבר הכי טוב של הבת שלי. קוראים לו שמואל. אני לא ממש מחבב אותו אבל אין לי ברירה. הם אוהבים לנגן ביחד. זה משהו שמחזיק את כולנו בחיים. אבל יש בעיה. שמואל מתחיל לחזור על המסרים של מי שמנסה להרוג אותנו. זה מסוכן.
ת'יאו מופתע ממה שקראנו אבל אני שומרת על קור רוח. אני נאלצת ללכת כדי לעשות את שיעורי הבית שלי. אני מקבלת הודעת טקסט מבת הדודה שלי דניאלה. היא כותבת לי שאחיה נחטף. הרשויות עושות כל שביכולתן כדי לשחרר אותו. זה קצת חשוד. אני הולכת להוציא אותו משם! אני חושבת. אני לא מספרת לת'יאו על ההודעה. אני לא באמת עושה את השיעורים שלי אלא במקום זאת אני הולכת למצוא קרשים כדי שאוכל להכין מהם כלי נשק. אני מוצאת כמה קרשים ואני חוזרת הביתה. אני לוקחת סכין ואני משייפת את הקרשים לכדי חרב מעץ. זה לא הכי טוב שיש אבל אין לי ברירה. ניקיתי את השאריות וארזתי בתיק שלי קצת אוכל, כסף קטן ומים. אני מחליטה לצאת בלילה. אני יודעת שהפושעים נמצאים בעיר אחרת לכן אני חייבת להגיע לשם באוטובוס. אני יוצאת מהבית ונועלת את הדלת. הטלפון הנייד שלי לא איתי אז אף אחד לא ימצא אותי. התחנה היא במרחק של חמישה קילומטרים מהבית שלי אז אני אצטרך ללכת קצת זמן. אני הולכת דרך השביל הישן שמרוצף באבנים ולא בבטון בניגוד לכל שאר הדרכים. בשביל הישן יש צמחייה יפה ופרחים מיוחדים. טוב, רק אני ות'יאו חושבים ככה. אנשים אחרים חושבים שהפרחים הם מטרד. אני לא מבינה אותם. פרחים הם יפים! הם ורודים, וצהובים, ולבנים, וסגולים, ואדומים ובכל הצבעים! אני ממשיכה ללכת ואני רואה סנאים ונקרים. אין יותר מדי כאלו אחרי הכל. אני מגיעה לתחנת האוטובוס והאוטובוס האחרון יוצא עכשיו! אני בנס מצליחה לעלות עליו ואני נכנסת פנימה. זו תהייה נסיעה של ארבע שעות לצפון. כדאי שאלך לישון.
VOUS LISEZ
איריס ומחבר היומן
Aventureאיריס הייתה ילדה רגילה לגמרי עד שיום אחד היא מצאה יומן ישן בטיול שנתי. מרגע זה החיים שלה מתחילים להסתבך. שוטרים פוגעים באנשים שהכירה ובה. מחבר היומן מסתיר סודות ביומנו. סודות על המדינה ועל השוטרים. על איריס למצוא דרך להביס אותם ולשחרר את המדינה שלה.
