"אמה קומי!" אבי קרא בקול ברחבי הבית.
בהיתי בתקרה מנסה להפנים שיותר לא אהיה בחדר הזה, התעוררתי כבר לפני חצי שעה. מעבירה בראשי את השנים שגדלים פה.
כל כך הרבה חוויות טובות, גדלתי פה.
אבל מצד שני, יש פה יותר מדי זכרונות.
לפני שזה קרה לא חשבתי לעולם שנעבור דירה.
הכל היה יותר מדי טוב.
הייתי בטוחה שאסיים ללמוד ואתגייס מיד, אכיר חבר ושנה אחרי אתחתן, בדיוק כמו הציפיות של אח שלי ממני.
למרות שלו, אין בכלל זכות דיבור.
כולן נופלות לרגליו ברגע שהן מביטות בעיניו הכחולות.
אפשר להתהפנט מהן, דומה לאמא שלי.
בניגוד אליי, עם עיניים חומות ומשעממות שירשתי ישירות מאבי.
אמא שלי תמיד אהבה אותי יותר, הייתי הבת המועדפת עליה.
וגם היחידה..
מאז שדניאל התגייס לצבא הוא בקושי בבית, בשנייה שהשבעה נגמרה הוא חזר לבסיס ומאז לא ממש דיברנו.
אבא שלי אומר שזה טוב שיש לו הסחת דעת, מקום לברוח אליו שלא קשור למה שקרה.
"אמה לקום!" אבא שלי הפעם היה נשמע יותר עצבני, "אני קמה" אמרתי ופתחתי את התריס, קרני שמש נכנסו וסינוורו אותי מה שגרם לי למצמץ במהירות כמה פעמים ולנסות להתרגל לאור שנכנס לחדר.
לקחתי ג'ינס שחור קצר וגופיה לבנה חלקה מהארון, והלכתי להתארגן.
------------------------------------------------------
"היפות שלי😍":
יובלצוק: אמושש נתגעגע
גלוש המאוהבת: כן אה
יולי הסתומה: נתגעגע זה לא מילה! מתות לראות את הבית החדש!(:
את/ה: אוףף אם רק הייתי יכולה להשאר עוד יום אחד
------------------------------------------------------
"אמה! תניחי את הטלפון בצד!" אבי רטן.
״אוקיי" אמרתי וגילגלתי עיניים, רק התעוררת וכבר יש לו תלונות.
"ארזת הכל?" שאל סוקר עם עיניו את הארגזים
"כן,ברור" אמרתי וחפשתי משהו לאכול.
"טוב אני אבדוק עם דניאל מתי הוא חוזר" אמר אבי ולקח את הטלפון.
"דניאל???" שאלתי מופתעת, "הוא חוזר??"
"כן, יכול להיות" ענה לי ביובש והלך לצד לדבר בטלפון.
לקחתי מילקי מהארון והתיישבתי באי מסתכלת על הבית הריק שלי.
הבטתי לעבר הסדרון הריק שלנו, מאז שאני קטנה אני ואחי, דניאל היינו מתחבאים במסדרון ומקשיבים לשיחות של ההורים שלנו, כל דבר שהם רצו לספר לנו ידענו כבר לפני שהם סיפרו.
"הוא יחזור יותר מאוחר בשביל לפרוק את הארגזים שלו" אמר אבא שלי ולקח את המפתחות של האוטו.
"יש!" קראתי בשמחה. לא ראיתי אותו הרבה זמן, מלא, יחסית לזה שהיינו נפגשים כל יום כל הזמן פתאום זה מוזר בקושי לראות אותו במשך חצי שנה.
"יאללה בואי לאוטו" אמר אבא שלי ויצא מהבית
"באה" אמרתי לוקחת ביס מתפוח שמצאתי במקרר, מי אוכל תפוח על הבוקר? טוב כנראה ממש לא הייתי מרוכזת..
יצאתי מהבית ונעלתי את הדלת.
"פעם אחרונה שלך פה, תתגעגעי לא?" שמעתי קול מוכר מאחורי.
הסתובבתי והופתעת לראות את רום.
"רום" אמרתי וחייכתי,
"היי, באתי להפרד" אמר וחייך גם הוא אבל העיניים שלו היו עצובות. אני יודעת לזהות את המבטים של רום, הוא כמו האח הקטן שאף פעם לא היה לי, למרות שהוא קטן ממני רק בחודש.
"להפרד? אני אבוא לבקר אתה יודע, לא צריך להגזים" אמרתי וחייכתי.
"מה זה משנה? זה עדיין לא יהיה אותו הדבר״ אמר מתעסק באצבעותיו במבוכה.
איזו טרגדיה נוראה, אני עוברת לצפון.
הסתכלתי בעיניו של רום שהתרוצצו על הרצפה, מתאמצות כמה שאפשר לא ליצור איתי קשר עין.
"מה רום?" שאלתי מנסה להבין מה הוא מסתיר.
"תקשיבי...כבר הרבה זמן רציתי להגיד לך את זה ואין לי מושג למה לא אמרתי לך עד עכשיו.." אמר וגימגם הרבה.
"אמה את באה?" אבא שלי הגיע ועצר לידי עם האוטו.
הבטתי ברום הסמוק שבטח התפלל שהאדמה תבלע אותו ברגע זה.
"נדבר" מילמל.
חייכתי אליו וחיבקתי אותו, הוא חיבק אותי בחזרה מלטף את גבי.
נכנסתי לאוטו מנופפת לשלום לרום, שמביט בי בחיוך ומנופף גם הוא, התחילה הנסיעה.
נסיעה ארוכה של ארבע שעות לצפון.
הנחתי את ראשי על החלון, מסתכלת אל עבר הנופים הירוקים שנגלים ממול עיניי ומעכלת שלא אראה אותם שוב בזמן הקרוב.
"אני לא יודע למה אני אומר לך רק עכשיו" הידהד קולו של רום בראשי.
הוא באמת התכוון להגיד את זה? שיש לו רגשות אליי?
אני הרבה דברים, אבל לא מבינה רמזים בהחלט לא.
או שבעצם, אולי אני סתם קופצת למסקנות? הרי אם הוא היה אוהב אותי כל כך הרבה זמן הייתי שמה לב.
ובכל מקרה, זה לא רלוונטי. גל מאוהבת בו, וגל היא חברה הכי טובה שלי.
"מה יש אמה?" אבא שלי שאל והנמיך קצת את הרדיו.
"סתם, כלום, אני עייפה" אמרתי,
"תנסי לישון בסדר? זאת נסיעה ארוכה.."
הנהנתי ועצמתי עיניים, שוקעת בשינה עמוקה כשהשירים מהרדיו נהיים יותר חזקים מרגע לרגע.
YOU ARE READING
התחלה ישנה
Mystery / Thrillerאמה בת 16 עוברת לגור במושב בצפון, התחלה חדשה. היא ציפתה להכיר חברים חדשים, ללמוד לבגרויות, ולגדול בדיוק כמו שתכננה. אך מה קורה כשהבעיות מהעבר חוזרות? מה קורה אם מגלים שכל מי שסביבך הוא לא מי שחשבת שהוא? אמה, מתאהבת בבחור שמספר לה את סיפור חיו החלקי...
