הן חושבות שהיא לא שומעת.
שהיא לא רואה.
שלא אכפת לה.
אז הן מדברות, והיא בתוך התא, מקשיבה להן, מנסה לבכות, אבל משהו מונע ממנה.
מנסה להשמיע צליל אבל משהו מונע ממנה.
מנסה להראות את קיומה, אבל:
משהו מונע ממנה.
וכל מה שנשאר לה זה לשתוק.
כי מי היא?
בהשוואה אליהן.
כלום.
שום דבר.
אף אחד.
סתם עוד מישהי.
היא שקופה.
היא בוכה, ומתעלמים.
היא מדברת, ומתעלמים.
אבל כשהן בוכות?
כשהן מדברות?
כשקשה להן?
היא מכילה, ומקשיבה, ועוזרת.
אבל כשהן לא..
היא כלום.
כלום מלבד עוד נפש חסרת טעם בעולם.
ההורים שלה רוצים לעזור לה.
אבל היא כבר יודעת יותר מידי דברים שלא רצתה לדעת עליהם.
אז היא שותקת.
ןכשהיא פורקת..
היא מרגישה כאב עז...
כל הזמן הכאב הזה נמצא אצלה.
כואב לה הראש.
כואב לה הגרון.
כואבות לה העיניים.
כואבות לה הידיים.
יודעים מה הכי כואב לה?
הלב.
הוא שורף, בלי הפסקה.
אבל היא שותקת.
כי היא מפחדת שירחמו עליה.
שיתנו לה יחס מיותר.
יחס שלא מגיע לה.
אז היא שותקת.
פשוט. שותקת.
YOU ARE READING
וואןשוטס
Fanfiction~ה''פ~ ~להט''ב~ ~טמטום~ ~דיכאון~ ~פחדים~ ~נשיקות~ ~אין 18+~ ~תגובות הומופוביות לא פה!~ ~דמיינו עוד משהו שנון וחכם~ ®כל הזכויות שמורות
