פרק 14

147 8 9
                                    


בגלל שלא העלתי פרק שבועיים הנה לפניכם פרק כפול🤩
~קריאה מהנה(:~

כשהתעוררתי הבית היה ריק, וזה מוזר אם מתחשבים בעובדה שרק אתמול דניאל ואמילי היו פה, במיוחד כששבת, איפה אבא כבר יכול להיות?
אתמול כשחזרתי הביתה אמילי ודניאל היו מחובקים בספה וראו איזשהו סרט רומנטי דביק מדי אם אתם שואלים אותי, אמילי חייכה אליי את החיוך המכוער שלה והציעה לי להצטרף ואני חייכתי ואמרתי "לא תודה" ועליתי לחדר כשאני ממלמלת קללות, מה הקטע שלה?
היא אמרה שהיא תעזוב אותו! מה לוקח לה כל כך הרבה זמן?
ירדתי למטה והכנתי לי קפה, הפעם יצאתי לבחוץ וידעתי שגיא לא יבוא, הוא אמר לי אתמול שהוא הולך לפגוש את אחותו אז הוא לא יהיה בבית.
אני שמחה שיש לי את גיא, הוא ילד מדהים, התקווה היחידה שלי למין הגברי, הוא ואיתי.

בהיתי בדשא הירוק שרגליי שקעו בו, הוא היה נעים ורציתי לשקוע בו, בבית הקודם, באותו הנחל שאמא כל כך אהבה היינו נוהגות לצחוק ולדבר על בנים, יש לי כל כך הרבה לספר לה.
כשהודיעו את מה שקרה אני הייתי בבית הספר, שיעור היסטוריה, אבא שלי נכנס לכיתה ואמר שהוא צריך אותי, זה לא היה צפוי, ישבתי ליד גל והיינו באמצע לדבר, היא שאלה אותי מה קרה בעזרת העיניים שלה ואני עניתי לה שאני לא יודעת במשיכה קטנה של הידיים, לקחתי את התיק ויצאנו מהכיתה.
הוא החזיק לי את היד ואני הסתכלתי עליו במבט שואל "מה קרה?" שאלתי, הרגשתי שמשהו לא בסדר אבל לא חשבתי בחיים שדבר כזה יכול לקרות לנו.
"אמא עברה תאונת דרכים קטנה.." הוא חייך וליטף את ידי, כנראה במטרה להרגיע אותי.
"מה?" נבהלתי, "היא בסדר?"
"כן בטח," הוא חייך "רק כמה מכות יבשות..פשוט היא ביקשה לקרוא לך ולדניאל.." הוא המשיך לחייך, אבל זה היה חיוך שיקרי, משהו בו היה לא אמיתי, וראיתי שהוא מסתיר משהו, היום כשאני מסתכלת אחורה אני מבינה שהוא ידע מה עומד לקרות, אבל לא רוצה להודות בזה.
"את יודעת איך אמא שלך..עקשנית" הוא צחק.
חייכתי חיוך קטן, ונכנסו לאוטו, כשאספנו את דניאל הוא גם היה נראה מוטרד בדיוק כמוני, לאורך הדרך אבא שם את הביטלס וכוורת וסיפר בדיחות, הוא ניסה לשדר שהכל בסדר, למרות שהוא ידע שאף אחד לא חושב ככה, כולל הוא.

במה שקרה אחר כך היה לי קשה להזכר, ולא כי לא זכרתי, אלא כי לא רציתי לזכור.
הגענו והיה המון רעש, לאבא ירד החיוך מהפנים מהר מאוד, וזאת פעם ראשונה שראיתי את דניאל בוכה, לא היה צריך יותר מדי מילים בשביל להבין מה קרה שם, איבדתי את אמא שלי, ועל מה בכלל?
אחד הרופאים יצא ודיבר עם אבא, אבא חזר ונראה מזועזע, מלא חרדה, הוא לא ידע להכיל את זה, עזרתי לו לשבת ושאלתי את אחד הרופאים איפה יש מים, הבאתי לאבא שלי כוס מים וגם לדניאל, חייכתי אליהם וחיבקתי אותם.
זה לא שהייתי בסדר, אני רציתי להתפרק בדיוק כמוהם, אבל ידעתי שאם אני אתחיל לשקוע בזה אני לא אדע לצאת מזה, עדיף להכחיש ולהתעלם, לא להרגיש את הכאב, להמשיך כרגיל, לא קרה כלום לאמא שלי, בנסיעת עבודה והיא תחזור עוד כמה שנים, הכל בסדר.
ובזמן הזה, אבא שלי ודניאל היו הרוסים, הפעם היחידה שכן בכיתי הייתה כשנכנסתי לחדר שאמא שלי הייתה מאושפזת בו, חדר 207, היא שכבה שם, עם אינפוזיה ואינהלציה, היא הייתה חיוורת, לא היה בה שום סימן חיים, היא הייתה נראית אבודה, היא הייתה נראת כאילו היא כל כך התאמצה לשרוד אבל לא הצליחה.
את הדם שניסו להסתיר ממני דווקא הצליחו בצורה מעולה, חוץ ממעט דם על המצח לא ראו כלום, אבל מה שגרם לי להשבר זה המראה של האמא האהובה שלי, איך רק היום בבוקר היינו ליד הנחל וצחקנו, דיברנו על כמה שאבא מכור לכדורגל ולא מפסיד שום משחק של מנצ'סטר ואיך הוא מנסה לגרום לדניאל להיות מכור גם.

התחלה ישנהWhere stories live. Discover now