התחלה ישנה

פרק 22

*נקודת מבט: איתי*

השיר see you again של ויז קאליפה התנגן ברקע והתעוררתי.
השעה 10:00, דווקא מוקדם בשבילי.
הפסקתי ללכת לבית ספר, לא שההורים שלי יודעים, פשוט הפסקתי.
הם לא אמרו לי כלום על זה, הם כבר מיואשים ממני, בעצם, הם מיואשים מכולם.
הם נכנסו לדיכאון כזה אחרי מה שקרה לנויה, כל היום דבוקים אחד לשני ובקושי מתקשרים עם העולם.

קמתי וצחצחתי שיניים, אחרי המקרה של הירייה אמא שלי כל כך נלחצה שהיא שמה מצלמות בבית, היא חושבת שמישהו שלח לי מתנקש.
בטח מה, מי לא רוצה אותי מת, אה?
סתם, אני צוחק.

הוצאתי בקבוק מוקה מהמקרר ושתיתי מהפיה, חיפשתי משהו לאכול ומצאתי נודלס מהמסעדה הסינית שההורים שלי הזמינו ממנה אתמול.
אצלי בבוקר אין דבר כזה כבד, אני מסוגל לאכול שניצלים על הבוקר, פעם אכלתי מרק קובה בשנייה שהתעוררתי.
כל עוד טעים לי, לא אכפת לי מהשעה.
חממתי את הנודלס והדלקתי טלוויזיה.

~יש לך הודעה חדשה מ-אמה😇~

קפץ על צג הטלפון שלי בשנייה שהדלקתי אותו.
עכשיו תקשיבו, אני באמת מעריך את כל מה שהיא עושה בשבילי, היא הלכה לפנימייה של נויה וכל זה אבל היא קצת מגזימה לא? בחיאת, תני לבנאדם לנשום.

אמה😇:
היי, תחזור אליי כשאתה יכול. זה חשוב.

למה היא שולחת לי הודעות באמצע הלילה?
כיביתי את הטלפון והלכתי להוציא את הנודלס מהמיקרוגל.
נכנסתי לסדרה רנדומלית בנטפליקס וקיוותי שהיא לא תשעמם אותי יותר מדי.

דפיקות בדלת הוציאו אותי מריכוז מהסדרה, שדווקא הייתה בסדר.
קמתי והסתכלתי בעינית, מישהו מסתיר את העינית.
משהו שמתאים לאבא שלי לעשות בשביל לדעת אם אני בבית או לא.
פתחתי את הדלת והתכוננתי לצרחות של אבא שלי.
אבל...רגע, מה?

״איתיצ׳וק״ אמילי חייכה ונכנסה, כאילו נתתי לה הזמנה להכנס.
״מה...״ מלמלתי
״לא התגעגעת אליי?״ היא לקחה את הנודלס שנשאר והתחילה לאכול.
״מה את עושה פה?״ שאלתי
״שמעתי שירו בך, חשבתי שאתה מת, לא שלחת לי הודעה״
״עדיף שתחשבי שאני מת, יאללה טוסי מפה״ אמרתי לה ופתחתי את דלת הבית מסמן לה עם ידי לצאת.
היא צקצקה בלשונה והנידה את ראשה
״אני צריכה לדבר איתך על משהו,״ אמילי אמרה והלכה לשבת
בספה.
״מה זה? אתה רואה עולם חדש?״ היא הוספיה ושמה את רגליה על השולחן.
״מה?״ לא הבנתי
״הסדרה, קוראים לה עולם חדש״
״טוב״ עניתי, שתלך מפה כבר.
״אני מבינה שאני לא רצויה פה״ היא עשתה פרצוף עצוב
״את מבינה נכון מאוד״
״טוב איתיצ׳וק די להיות ילד קטן. אני אגיע לעניין מהר ואלך,״ היא אמרה ושמה את קופסת הנודלס הריקה על השולחן. ״בוא, שב״ היא אמרה והורידה את רגליה מהשולחן.
נעלתי את הדלת, כי כמו שאני מכיר אותה, אי אפשר לדעת מה היא מתכננת.
וישבתי קצת רחוק ממנה.
״דברי מהר״ אמרתי
״זה קשור לאמה שלך״
״מה איתה?״
״היא לא באה לעבודה הרבה זמן, סיכמנו שאתה אחראי עליה״
״כן, היא הלכה ללמוד בפנימייה״ הסברתי
״לא אכפת לי, יש לה חוב״
״דברי איתה את, מה אני קשור?״
״איתיצ׳וק, סיכמנו משהו״
״לא סיכמנו כלום, יאללה עופי מפה״ אמרתי וקמתי במהירות, משתדל לשמור על העצבים שלי בפנים.
״איתי..״ היא מלמלה וקמה אליי, ״יש עוד משהו שאני רוצה שנדבר עליו״ היא חייכה והתמקדה בעיניי.

״מה?״ שאלתי חסר סבלנות
״עלינו..״ היא אמרה וקמה, עומדת קרוב אליי.
הרגשתי את פניי מתחממות.
למה היא עושה את זה?
מה היא מתכננת?
״אתה יודע...עדיין יש לי משהו אליך״ היא לחשה והתקרבה עוד קצת.
״אמילי די, לכי״ אמרתי בקושי, קולי נשבר.
״אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?״ היא שאלה
״כן״ עניתי במהירות, אני בטח נראה כמו עגבניה.
״איך שתרצה״ היא חייכה ונשקה ללחיי ״ביי״ אמרה ויצאה מהבית.

״איתי?״ אמה שוב התקשרה
״כן, מה קורה?״ עשיתי כאילו אני מתעניין, בעיקרון אני עדיין מעכל את מה שקרה עם אמילי.
״אני גיליתי משהו על נויה״ היא נשמעת כאילו היא רוצה להגיע ישר לעניין
״כבר?״ אני שואל ושם בצד את אמילי
״כן,״ היא עונה ומוסיפה ״מי הודיע לך איך היא..נו איך היא נפטרה?״ היא שואלת ונשמעת קצת לחוצה
״אבא שלי אני חושב״ אני עונה וקצת מהוסס
״ואיך הוא אמר?״ היא שואלת
״אמרתי לך כבר, הוא לא אמר לי. אז בדרתי לבד והיה כתוב ממנת יתר״ אני מזכיר לה
״אז נפלט פה משהו לטל, חברה שלה.״ היא מסבירה לי, כאילו אני לא יודע מי זאת טל.
״מה נפלט לה?״ אני שואל
״היא אומרת שרצחו אותה״ היא מפילה פצצה.
יש שקט על הקו
השקט ממשיך עוד כמה דקות
״טוב..אני חייבת ללכת,״ אמה אומרת ונשמעת נבוכה ״נדבר?״
״כן..בטח..תודה, ביי״ אני אומר ומנתק

אמילי ונויה.
למה אמילי חושבת שאנחנו צריכים לחזור לקשר?
מה עובר בראש המטורלל שלה?
היא יודעת שאני אח של נויה, אולי היא רוצה שנחזור לקשר כדי שאני אשכח מה היא עשתה?
אני בכלל לא יודע מה היא עשתה.
אוף, אם רק הייתי יכול לשאול את נויה מה קרה.
אם נויה נרצחה זה אומר שמישהו רצח אותה.
יכול להיות שזאת אמילי?
לא קשה לי לדמיין אותה רוצחת אנשים שלא עשו כלום.
אבל את נויה?
היא הייתה ילדה כל כך רגועה..איך זה יכול להיות?

בלי לחשוב יותר מדי אני זורק את הקופסא הריקה של הנודלס לפח ומכבה את הטלוויזיה.
אני לוקח מפתח, רב קו, מטען וכסף ויוצא מהבית לאחר שאני נועל את הדלת.

קו 185 מגיע, קו ישיר לצפת. משם אני אקח מונית.
אני חייב לדבר עם אמה.
אני חייב לפגוש את טל.
אני חייב לראות איפה נויה למדה.
אני חייב לראות הכל, אני חייב לדעת איך נראה המקום שהיה הבית שלה בשבועות האחרונים לחיה.
אני עולה לאוטובוס ומשלם לנהג שמחייך אליי.
האוטובוס פנוי, ואני יושב מקדימה ומתעסק בטלפון.
אולי כדי שאני אכבה אותו?
הוא רק יפריע לי.
אמא ואבא לחוצים יותר מדי ולא מתחשק לי לדבר איתם כל חמש דקות.

אמא:
את/ה: הלכתי עם חברים, אני אחזור בערב. יש לי מפתח.

אני כותב לה ומכבה את הטלפון.
בדרך אני משחזר את כל מה שקרה בדקות האחרונת שראיתי את נויה.
הייתי בכל כך הרבה חקירות אחרי מה שקרה.
אבא אפילו חשד בי שאני עשיתי את זה.
אבל זה קצת הזוי לתת לאבא של הנרצחת לנהל את החקירה, לא?
כן, אבא שלי חקר אותי.
והייתי רגיל לזה גם מהבית.
הוא אף פעם לא היה מאמין אפילו למילה אחת שהוצאתי מהפה.
כל דבר שאמרתי הוא היה צריך לשמוע מה יש לנויה להגיד ולפי זה להחליט אם אני אומר אמת או לא.
אז מבחינתו מניע לרצח, היה לי.
אבל אם הוא חשב שאני מסוגל לרצוח את אחותי היחידה, זה רק מוכיח עד כמה הוא לא הכיר אותי.