התחלה ישנה

פרק 24

נקודת מבט: איתי

אני מכניס את המפתח בשקט ומסובב אותו, השעה 1:43, בטח ההורים שלי ישנים כבר מזמן ואני האחרון שארצה להעיר אותם.
אני סוגר את הדלת בשקט אחרי ונועל בתקווה שהם לא יתעוררו מהרעש של המפתח.

אמה, כמה שאני גרוע איתה.
לא משנה כמה אני מנסה להגיד לה מה היא בשבילי תמיד יוצא שבסוף אני מפשל ויוצא אידיוט גמור.
איך זה שבמציאות אני מרגיש אליה כל כך הרבה אבל כשאנחנו רחוקים לא מרגיש כלום? יכול להיות שזה סתם בגלל שסוף סוף יש לי מקום שאני יכול להיות בו אני? שאוהבים אותי?

״איתי?״ הקול של אבי מקפיץ אותי, ואני מרגיש איך הלב שלי מתחיל לדפוק מהר.
״אבא?״ אני שואל ומשחק בלחץ באצבעותיי
״איפה היית?״ אבא שואל ומתיישב בספה, למה הוא ישן פה?
״סתם הלכתי עם חברים, סליחה אם הערתי אותך״ אני אומר ומתכוון ללכת לחדר.
״בוא, שב״ הוא טופח על הספה ומסתכל לי בעיניים.
אני מתיישב קצת רחוק ממנו והוא מחייך חיוך גדול ומסופק ומתקרב.
״מה קורה?״ הוא שואל ונראה כאילו זכה בלוטו.
״בסדר״ אני עונה ומת ללכת לחדר לישון כבר.
״למה אתה משקר לי?״ הוא שואל וחיוכו לא יורד.
״מה?״ אני לא מבין
״אמרת לי שהיית עם חברים״ הוא מסביר
״כן...״ אני מקווה שהשיחה הזאת תגמר בקרוב.
״איזה חברים?״ הוא שואל ומתקרב אליי עוד יותר
״זה חקירה?״ אני שואל אותו ספק ברצינות ספק בצחוק.
הוא צוחק את הצחוק המזלזל שלו.
״בפעם הבאה תכנס יותר בשקט,״ הוא קם מהספה והולך לכיוון המדרגות אל חדרו, ״ואל תשקר לי״

אם לא הייתי עייף הייתי מנסה להבין מה זאת ההתנהגות הזאת, מה הוא מנסה להוציא ממני.
אני מצחצח שיניים ונכנס למיטה, הכי חשוב זה שאמא ואבא לא מעודכנים לזה שלא הלכתי לבית הספר, למרות שזה עניין של זמן עד שדליה, היועצת הקרציה, תתקשר לאחד מהם...

בבוקר אבא נכנס לחדר ב7:45 ״למה אתה אף פעם לא דואג לעצמך?? שם שעון מעורר??״ הוא אומר בכעס, פותח את התריס ומשאיר את הדלת פתוחה.
ואחרי כמה דקות שבהן הוא בטח הכין לעצמו קפה שחור ומגעיל, הוא יוצא מהבית.
וכשאני שומע את הרעש של הנעילה שאני כל כך אוהב, אני יודע שאני יכול לחזור לישון.

השעה 16:30, התעוררתי ב12:00 ומאז אני בעבודה, מדי פעם אימילי נכנסת לראות שהכל בסדר ושאני לא מת.
הפעם הביאו הרבה סחורה, אז יש הרבה עבודה.
ואת הכל אני צריך לעשות לבד בגלל שאמה לא זמינה וגם אם כן, היא בטח לא הייתה מגיעה.
״היא עדיין לא הגיעה?״ אמילי נכנסת שוב למחסן ונשענת על משקוף הדלת,
״היא לא תגיע אמילי, היא תשלים משמרות אחר כך או משהו״ אני ממלמל בחוסר סבלנות בלי להרים את מבטי אליה.
״זה לא עובד ככה איתיצוק זה לא תוכנית לבקשתה, מתי שאומרים לה לבוא היא צריכה להתייצב פה.״
״אמילי שחררי ממני בחיאת אני גם ככה מסיים פה עוד מעט והולך״ אני אומר ועדיין לא יוצר קשר עין.
״טוב,״ היא אומרת אחרי כמה דקות של שתיקה ״בסדר, אבל תעדכן אותה שאם היא לא מגיעה מחר היא כבר מסתבכת״ היא אומרת ויוצאת מהמחסן.