שחנש- אה הנה האגם סוף סוף!

439 37 34
                                    

לין:
הלכנו במסדרונות לכיוון האגם (ה.כ. כן כן, החלטתי שיש להם אגם בחוץ) ופרסי לא הפסיק להסתכל לכל הכיוונים ולהיות דרוך, כאילו הוא מחכה שמשהו יקרה.
"הכל בסדר?"
"כן, כן הכל מצויין."
נורא אמין.
"למה הבית ספר שלכם כזה ענק? פטריות זוהרות הן לא קטנות?"

מה? על מה הוא מדבר?
"למה את מתכוון?"
"לא קוראים לבית ספר שלכם פוקספייר?"
אה. כן, זה.
"הממ בעיקרון קוראים לזה פוקספייר אבל זה לא על שם הפטרייה.."
"אז על שם מה זה? שועל באש?"
"מה?! לא!"
"טוב , טוב אני לא אעצבן אותך יותר מדי."
מאוחר מדי. טוב, לא מדי, אבל הוא הספיק לעצבן אותי.
המשכנו ללכת.
"כמה מזדרונות יש לכם פה?"
"אף פעם לא חשבתי לספור, אז אני לא יודעת. למה?"
"יותר מדי..."
"למדת בבית ספר קטן?"
"אממ.. לא בדיוק אבל יותר קטן מזה, זה בטוח
.. ולאיזה בית ספר התכוונת? למדתי ביותר מחמישה בתי ספר."
"וואו. אז אתה ממש ילד בעייתי הא?"
"את לא יודעת כמה. זה עניין של זמן עד שגם מפה נעוף, תלוי באיזה דרך."
נשמע רעם בחוץ. פרסי גלגל עיניים. "לא התכוונתי פיזית נעוף."

מה זה היה?
"מה קרה כאן עכשיו?"
"זאוס נודניק"
"מה?"
"הוא ואבא שלי לא מסתדרים משו משו, אז אסור לי לעוף כי זה בטריטוריה שלו."
"אה. אין לו דברים יותר חשובים לעשות?"
פרסי צחק. "חוץ מלאמלל לי את החיים? לא הרבה. תופתעי כמה האלים משועממים."

האמת?! הופתעתי. לא ציפיתי שהאלים יהיו משועממים.
"מה? באמת? הם לא עסוקים לנהל את העולם או משו כזה?"
פרסי עצר והסתכל עליי.
"לא בדיוק. לכל אל יש אחריות משלו. אבל חוץ מזה בשאר הזמן אין להם כל כך מה לעשות. אז הם אוהבים לעשות שטויות ואז לתת לנו החצויים להתמודד עם זה."
''אוקיי... ציפיתי מהם ליותר."
נשמע רעם בחוץ.
פרסי משך בכתפיו.
"אבל אממ אה... זה לא יסבך אותך עכשיו עם זאוס?"
"אותי? זאוס רגיל אליי. הוא יתמודד עם זה בין שהוא רוצה ובין שלא. הוא יודע שאני יכול לצאת עליו בחזרה ולהעמיד אותו במקום גם אם הוא שנייה מלאייד אותי."
וואו. מרשים.
"אתה באמת לא מפחד ממנו?"
פרסי נראה מופתע.
"אף פעם לא חשבתי על זה.. אה... שמעי, לעמוד ליד ישויות כאלה עם הרבה כח זה מפחיד, אבל כשאתה יודע שאתה צודק ושאתה יכול לעשות מזאוס קצת צחוק, אז זה לגמרי משתלם להיות חצוף. טוב סיימנו עם השאלות? איפה לעזאזל האגם הזה? הבית ספר שלכם יותר גרוע מהמבוך!"
"תרגע, הגענו."
"אה. יופי."

הגענו לאגם וראינו את הפרופסור שהמתין לנו.
"אה! הנה אתם. בואו נתחיל בשיעור."
"אתה בטוח שכדאי?" שאל פרסי, "כי אני ממש לא לוקח אחריות אם אני מציף, שובר, עושה צונאמי, הוריקן וכיוצא בזה."
המורה היה המום לרגע.
"בעיקרון זה הקטע של השיעור, ללמד אותך איך להשתמש בכוחות שלך."
"אבל שתדע לך שאם אני עצבני או נסער.. יש סיכוי שזה לא ייגמר טוב."
"אז נשתדל לא להרגיז אותך"
"רעיון טוב."
"טוב, אז עכשיו אפשר להתחיל?"
"אם אתה רוצה. הרי לשם כך התכנסנו, לא?"
המורה נראה כמו מישהו שממש רוצה להתפוצץ, אבל מתאפק כי יודע שזה יכול להיגמר רע יותר אם יגיד משהו.
ואם להגיד את האמת, גם אני התאפקתי. למה זה היה אחד המופעים הכי טובים ומשעשעים שיש. הלוואי יהיה ככה כל שיעור.

***

מה נשמע? הספקתם להתגעגע אליי?😜
קיצר אז היום היה עשרה בטבת, ורציתי להעלות לכם את הפרק הזה להנעים לכם את הצום למי שצם, וסתם לפרגן למי שלא, אבל האינטרנט שלי החליט שפחות בא לו להעלות את הפרק הזה, ועכשיו אני מנסה שוב...
קיצר מקווה שאהבתם את הפרק, כי התלבטתי אם להוריד בערך חצי ממנו, אז תגידו לי מה אתם חושבים☺️
תמשיכו לככב, זה נותן מוטיבציה להמשיך לכתוב לכם:) וכמובן אל תשכחו להגיב, כי התגובות זה בעיקר מה שגורם לי להמשיך, ולדעת שיש אנשים שקוראים ואני לא כותבת סתם😚
לוב יו ביי 😚🤗

פרסי ג'קסון ושומרת הערים האבודותWhere stories live. Discover now