לפתוח את המגירה

הילד

אני אוהב שגרה, אני אוהב חיים בתוך גבולות
אוהב לחיות בצל המגבלות
זה דפוק, אני יודע שזה דפוק כמו ילד שרק מחפש את הריתוק.
המחשבה הזאת מפחידה, מרגיש כאילו הטילו עליי קללה
איזה מכשפה מוזרה, מה אכפת לה מילד שחי בתוך מראה, מראה של עצמו
מראה שבנה מרסיסים שהתיזו עליו
מראה שידע שהיציאה ממנה לא תהיה קלה, אם בכלל.
חיים שרוטים הילד חי
חיים של בדידות עייפות ואי שפיות.
חיים בדיכאון, חיים של לילות לבנים בסלון
חיים של בהייה בתקרה, של הבנה שכלום לא יחזור להיות כמו שהיה, ולפעמים צצה תקווה
לפעמים הוא הרגיש איזה זיץ של שמחה
והרגעים האלה, הרגעים הקטנים, הם אלה ששמרו עליו בחיים, ששמרו עליו רגוע, רגוע יחסית, יחסית לימים אחרים.

הילד הזה הוא כבר גדל, גדל להיות אדם בוגר ושמח, לא רק לרגעים מזעריים, אלא ממש שמח בכל רגע ורגע, כי הילד הזה גידל שכל,
הוא הבין שהוא לא יהיה כאן כל הזמן,
הוא הבין שמתישהו גם תוקפו יפוג מן העולם
ועכשיו הוא מאושר, הוא הבין שהאושר לא חייב להיות אחרי שמגשימים את כל החלומות
הוא הבין שאושר הוא בחירה, ואם הייתה לו אפשרות להגיד משהו לילד שהיה בעבר , הוא להגיד שיהיה טוב, הוא יודע שזאת הקלישאה הכי קלישאתית אבל הוא מבין שהיא אמיתית.

אבל הילד, הילד נשאר ילד, למעשה הוא אף פעם לא גדל, עוד לא, בכל אופן, המבוגר ההוא שהכל יסתדר לו בחיים אחרי שלא היה לו טוב, הוא פרי דמיונו של הילד, הילד שרק רוצה שיהיה לו טוב יותר בעתיד,  שיהיה קצת הוגן.
אז ילד, אם אתה מאמין שהכל יסתדר ויהיה לך טוב יותר, למה שכבר עכשיו לא תשמח?
תקדים את מה שעתיד לבוא אחר כך.