כמו לכל הבנות בכיתה ז' חמש, גם לאמיליה היתה קשת קטנה על הראש. קשת פשוטה כזאת שתחזיק לה את כל השיער ככה מתוח טוב טוב לאחור. אבל להבדיל מכל הבנות צבע בלונד שהיו באותה הכיתה, הקשת שלה היתה מיוחדת מאוד. וזה לא היה בגלל שהקשת הספציפית ההיא עלתה יותר כסף מהאחרות או שהיו עליה הדפסים מיוחדים של סוס חד קרן או לבבות וחתולה.
לא. ממש לא. סתם כי האמת הייתה אפילו פשוטה הרבה יותר מכל אלו.
והאמת היא שלאמא של אמיליה לא היה כסף בכלל. כלומר, היו לה ראש ענקי וכתפיים רחבות אבל כיסים ריקים ואפילו שאין בהם חור.
ובראש הגדול הזה של רוזינה רצו הרבה מאוד מחשבות כל הזמן, בעיקר על איך לסיים את החודש כשבביית יש לך בעל בטלן וארבע ילדים רעבים. ובין כל המחשבות שהיו רצות לה בקלאבסה הזאת שלה, היה גם את נושא הקשת של אמיליה. וכמו רוזינה, גם אתן בוודאי יודעות כמה נוראיות יכולות להיות ילדות צבע בלונד בכיתה ז' חמש למישהי שאיננה בצבע שלהן. אז זה הציק לה, מאוד. ממש מתחת לשיער.
אז אמיליה ביקשה, אחר כך התחננה לאמא שתעזור ולבסוף הסתגרה בחדר שלה ולא רצתה לצאת ממנו יותר. לפחות עד שרוזינה תקנה לה קשת או תצבע לה ת'שיער לבלונד.
אבל רוזינה לא הייתה מוכנה שהילדה תשנה את צבע השיער רק כדי שיאהבו אותה יותר, וקשת עולה הרבה מאוד כסף למי שאין ידה משגת אפילו עוף לשבת.
אז היא חשבה וחשבה וחשבה.
עד שמצאה פתרון.
ובגשם הראשון שהיה באותו החורף חיכתה רוזינה מתחת לענן גדול ועצלן, וכשזה הפסיק ממטריו והשמש הייתה מחממת אותו קצת, חייך הענן ומייד גם נשפכה ממנו הקשת. קשת יפה שכזאת רוזינה לא ראתה אף פעם. בשבעה צבעים, לא חמישה כמו שהייתה לכולן. והיא רחבה ועבה וארוכה ארוכה עד מאוד.
אז רוזינה הוציאה מספריים מהכיס וגזרה חתיכה קטנה מבלי שירגיש הענן. אבל רק מעט, כזאת כמות שתתאים לראשה הקטן של אמיליה ואולי רק טיפה עודפים, למקרה בטחון.
וביום המחרת כשהגיע אמיליה אל הכיתה והקשת כבר אוחזת היטב על ראשה, הן כולן השתגעו. כי היא הייתה "מהממת ומיוחדת ווואו, הכי מטריפה בעולם". וגם אמיליה מעט השתגעה, כי מעולם היא לא קיבלה כל כך הרבה תשומת לב לפני כן.
אז כשהבנות צבע בלונד ביקשו למדוד את הקשת של אמיליה, היא כבר לא יכלה לסרב. וכשהן ביקשו לקחת מעט מהצבעים של הקשת אל הקשתות שלהן, היא רק גמגמה מעט אבל מייד הנהנה בראשה לחיוב.
וכשאמיליה חזרה הביתה ובעיניה דמעות, אמא רק חיבקה אותה חזק בין זרועותיה בשקט.
ורוזינה לא הייתה צריכה לראות את הקשת הלבנה שנותרה יתומה על ראשה כדי להבין מה קרה לה. ובכלל לא עניין אותה שכל הצבעים הנהדרים נעלמו מאמיליה. והיא רק ענתה בקול מנחם ש"לא הצבעים על הראש שהופכים את הכל לבסדר".
