מערבולת

פרק 1 - שגרה

אני דורכת על הג'ינס הכחול שזרוק בכניסה לסלון. החולצה השחורה מונחת ממש לצידו. בכל צד של הספה זרוקה נעל שחורה אחרת. הוא על הספה. רק עם בוקסר בלי שום שמיכה. הקור של חודש דצמבר לא מפריע לו. השיער שהוא גידל בחודש האחרון פרוע והזקן ארוך מהרגיל. עשרים ושש יום שאני קמה בבוקר והוא נראה אותו הדבר. באותה הפוזה על הספה. עם אותם החוסר בבגדים. ואותו הריח שנוטף ממנו.

אני מביטה על השעון הקיר ורואה שהשעה כבר עשר בבוקר. אני מתקדמת לכורסה ולוקחת משם שמיכה. השארתי אותה על הספה אתמול בלילה כי ידעתי שהוא שוב יחזור שתוי וירדם בסלון. אבל
הוא בכוונה זרק אותה על הכורסה שלצידו. אני מחסה אותו ומתיישבת בצד הספה ליד הרגלים שלו. רגלי מקופלות לבטני ואני מביטה בו.

הבית שקט. שום רעש לא נשמע מלבד המקרר שפועל. אני מביטה בים וחושבת מתי הוא חזר אתמול מהבר? כמה הוא שתה? האם באיזה שהוא שלב זה יפסיק? האם להעיר אותו ולשלוח אותו למקלחת? או פשוט לתת לו להמשיך לישון. תסכול. זה מה שאני חווה כבר עשרים ושש יום. אני קמה מהספה ומרימה את זוג הנעלים ביד השניה אני מרימה את הג'ינס והחולצה. אני זורקת אותם לכביסה ומבחינה בערמה המטורפת שזרוקה ליד המכונה. כבר עשרים ושש יום שאף אחד לא עושה כביסה. לי אין זמן וים לא עושה כלום חוץ מלישון ולשתות.

הטלפון של הבית מחייג. אני יודעת שזאת שירה גם מבלי להסתכל מי מחייג.  כל פעם מחדש אני תוהה למה דווקא לבית היא מחייגת. הרי זה ברור לה שים ישן בסלון והוא מסריח מאלכהול והרעש של הטלפון כל כך חזק שבכל פעם מחדש הוא מעיר אותו. היא עושה את זה בכוונה כדי שהוא יתעורר. רק היא לא מבינה שאני זאת שצריכה להתמודד עם ים אחרי שהוא מתעורר. אבל ים לא יגיד לשירה כלום על כך שכל בוקר היא מעירה אותו. ים לא אומר לאימו להפסיק לחייג בוקר. הוא פשוט שתוק. לא אומר כמה הצלצול חזק ומעצבן. ים פשוט לא אומר כלום.

אני הולכת במהירות לכיון הטלפון ועונה. כמו בכל בוקר מקווה שאולי זה לא יעיר את ים אבל יודעת שהתקווה חסרת טעם וים יתעורר כמו כל בוקר מהטלפון המחייג.״בוקר טוב״ אני שומעת את קולה של שירה אומר. השעה רק עשר בבוקר והאנרגיות של שירה נשמעות דרך הקו. אני רואה שים מזיז את ראשו לצד השני של הספה וכמו בכל בוקר שירה הצליחה במטרתה להעיר אותו. ״בוקר״ אני מלמלת בלחש לעבר הקו. ״נו הוא התעורר?״ היא שואלת במלוא המרץ. ״בערך״ אני לוחשת ורואה את עינו של ים נפתחות.

״יופי. תשלחי אותו להתקלח. תתארגנו ותבואו. נתנאל התגעגע.״ היא אומרת ולפני שאני מספיקה להגיב היא כבר מנתקת את הטלפון. אני מניחה את הטלפון במקום ונשענת על המטבח. עייני סגורות ואני מלמלת לעצמי ״עלאק נתנאל התגעגע.״ אני מלמלת ומתקדמת לעבר הסלון ומתיישבת על הכורסה בזמן שים מתמתח על הספה. ״מתי חזרת אתמול?״ אני שואלת בלחש יודעת שהכאב ראש שלו מתחיל לחלחל. ״שלוש. ארבע. לא זוכר.״ הוא אומר בלחש ונוגע בראשו. ואו ארבע מילים במשפט אחד. אני מביטה בו מחזיק בראשו ועוצם את עינו.