תעשה לי נס

שני

ראשה של קשת התפוצץ היא יצאה מהבית במהירות מתעלמת מקללותיו של אביה.
היא עלתה לאוטובוס, שילמה לנהג אפשר לומר שאפילו נסיעה באוטובוס היא חתיכת הוצאה בשבילה אבל בשביל הים היא תעשה הכל. כבר הרבה זמן לא העזה להמרות את דברי אביה ולצאת ככה סתם לים, אבל הפעם היא הרגישה שהנפש שלה ממש זועקת לעזרה, היא חייבת להירגע אחרת..

קשת התיישבה בספסל האחרון של האוטובוס, היא מפחדת מאנשים, אין לה אמון באנשים. בעיקר אודות לאביה שדאג ללמד אותה את סודות הרוע של העולם.
היא הניחה את ראשה על חלון האוטובוס המלוכלך, לרגע נזכרה בעמנואל חברתה הטובה, שבזמן האחרון היא אינה עונה לעשרות (אם לא מאות) הצלצולים ממנה היא אפילו לא יודעת למה, אולי כי קשה ליצור קשרים עם אנשים שהם לא היא. היא נזכרה באיסטניסטיות הרבה של עמנואל והגועל מכל דבר שלא מחוטא כראוי, עמנואל תמיד זאת שאמרה: "איכס קשת אל תגעי בזה! את יודעת כמה חיידקים יש בזה?! את רוצה להיות חולה?!" ותמיד היה לה אלכוג'ל ומגבונים בתיק למקרה חירום. למרות אזהרותיה ומחאותיה של עמנואל נגד הדבר הלא הגייני הזה, קשת הניחה את ראשה העייף על חלונו המלוכלך של האוטובוס.
קשת ידעה שיש לה עוד חצי שעה של נסיעה עד להגעת האוטובוס לים לכן היא הרשתה לעצמה לנמנם טיפה, היא הייתה עייפה כי הרי בבית היא לא יכלה להניח את ראשה כראוי ללא הפרעה.

קשת רק סגרה את עפעפיה היפים וכבר נשמע רעש של שירים מוכרים מהמושב הקדמי שעמד כמובן באופן מפתיע מול הספסל שבוא ישבה קשת.
קשת ניגשה למקור הרעש עצבנית ועייפה מדקלמת את כל הקללות שהיא למדה מהשנייה שהיא נולדה עד היום ומטיחה אותן בבחור המסכן שישב לפניה, טוב אולי הוא טיפה הגזים עם הווליום של השירים שהוא שם אבל קשת בהחלט הגזימה הפעם וחצתה את הגבול.
לבחור-נער שחטף את הקללות קראו אמיתי, הוא למד שנה מעל קשת. קשת אמנם לא באה לבית הספר לעיתים קרובות אבל הוא נפגש בפרצופה פעמים אחדות. מה שהילד הכי מקובל ואהוב בכיתה לא יכיר את פרצופי השביעיסטיות היפות? בטח שהוא מכיר אותה, תמיד היא משכה את צומת ליבו, כן גם שהיא הייתה ליד הבנות הכי מקובלות ושחצניות בשכבה שלהם, שהיו צריכות להתלבש במיטב האופנה על מנת לקבל טיפה צומי. העדינות והעצב היפים שלה הקרינו על פרצופה המדהים, כן מדהים לא פחות מזה. קשת לא הייתה צריכה להתאפר יותר מידי או להתלבש בצורה מוקצנת, היופי שלה היה בפשטות שלה והוא קיווה שאף אחד לא יבין את זה כמוהו ולא ישבה את ליבה.
"ושלא תעיז יותר להפריע לי לישון! ותנמיך את השירים הגרועים שלך! לא יכולת למצוא שירים יותר טובים להשמיע פה בקולי קולות?!", צעקה עליו קשת ומשכה את צומת ליבם של נוסעי האוטובוס הנדהמים, שהופתעו לראות ילדה עדינה וחמודה צועקת בדציבלים מטורפים על בחור מסכן, שרק העלה טיפה את הווליום של השירים יותר מידי, כי סה"כ רצה לשפר את חווית הנסיעה שלו.
"את מרגישה טוב?" שאל אמיתי לאחר שנרגע טיפה מההלם. "לא להתעצבן, לא להתעצבן" לחש לעצמו, אבל מילות ההרגעה שלחש לעצמו לא הועילו. "לא עניינך איזה שירים אני שם ולא עניינך גם באיזה רמת עוצמה אני משמיע אותם ואם השירים היפים שלי מפריעים לך, תקני אטמי אוזניים או שתלכי לעזאזל" הטיח כנגדה.
קשת עמדה מולו נבוכה ונכלמת, מבינה שהיא הגזימה קצת ופתאום תחושת אומללות נחתה עליה. היא חזרה לספסלה בראש מורכן לנוכח המבטים המאשימים של נוסעי האוטובוס שעקבו אחר כל צעד שלה. היא התיישבה והחלה לבכות בשקט מפחד למשוך צומת לב נוספת, "מספיק צומת לב להיום" אמרה לעצמה במטרה להפסיק את דמעותיה.
הנוסעים חזרו לעיסוקיהם, אישה הביאה לבנה הקטן ביסקוויט, סטודנטית הקלידה משהו במחשב במהירות וזוג צעירים דיבר בינהם על רק אלוקים יודע על מה.
רק קשת ישבה במקומה עצובה וגלמודה, בוכה על אמה שאבדה לה ובכלל על היום בו נולדה לעולם האכזרי הזה.
אמיתי שמע את קולות בכייה מהספסל מלפנים. ליבו לא עמד בזה, הוא רצה ללכת לחבק אותה, להרגיעה ולהגיד לה שהחיים לא כאלו גרועים. במקום זאת הסתובב ואמר לה: "זה סופו של כל ברנש, תבכי קצת זה לא יזיק, אולי זה יוציא טיפה את העצבנות שלך החוצה" המילים האלו חדרו לקשת כמו חץ בלב, הוא אפילו  לא ידע עד כמה מילים אלו יכולות לפגוע בה,  זה גרם לה יותר לבכות ויותר להבין עד כמה היא לא מועילה לעולם הזה.
"איזה דפוק אני!" כעס על עצמו לאחר שהסתובב בחזרה. "מה אני עושה?! הילדה במשבר וזה מה שאני אומר לה?!" מזגו החם של אמיתי דפק אותו כבר הרבה פעמים בחייו. הוא הרס את החברות עם חברו הטוב ביותר רק בגלל איזה משהו קטן וקטנוני. הוא הבטיח לעצמו שזה לא יקרה יותר, אבל למה בפועל זה לא מצליח לו?!