כמעט מלאכים ~ הנערה החדשה

פרק 9

לוסינדה

פקחתי את עיניי בטשטוש מרעש חזק שאוזניי נחשפו אליו זה עתה. כעבור כמה שניות של טשטוש פקחתי את עיניי לראות את חדר הבנות ואת הבנות מתקפלות באי נוחות במיטתן, לא ששות במיוחד לקום בבוקר בשעות כאלה. כשעיני התגלו להתעוררות הבחנתי ראשונה במר, לבושה במדים ירוקים רכונה על יד תיק גב.  "היום הראשון ללימודים!" הידיעה התחלחלה למוחי וקראתי אותה בקול. כן, תקראו לי חנונית אבל אני אוהבת את היום הראשון ללימודים. "נכון מאד, היום זה היום הראשון ללימודים שלכן ואתן חייבות להתארגן." ענתה פלי בהתלהבות, ואז רכנה לעבר מיטתה של חסמין שהתקשתה להתעורר, לזרז אותה.  "קדימה בנות! איך זה שאינכן מאורגנות כבר?" פלי פנתה לעברי, "קדימה!" ומחאה בכפייה בזירוז. "אני כן מוכנה" שמעתי קול מאחוריי, של טפי. מדגישה את השוני שלנו ממנה. פניתי לקחת את תלבושתי, להתחיל את התארגנותי כששמעתי את מר אומרת בייאוש, "למה לי ללכת? עדיף שאשר פה, אשן..." כאשר התכוונתי לעודד אותה ולזרז אותה להתארגנות, טפי הקדימה אותי ופנתה אליה ראשונה, "את יודעת למה? זה בטח משום שאת לומדת בכיתה ז', אל תדאגי את כבר תתרגלי, הרי זהו מקומך.." מאוד לא אהבתי את הדברים שטפי אמרה כרגע, זוהי התגלות בהירה מאוד של רמיסת אחרים כדי להעלות עצמך. מר, שידעה זאת בדיוק כמוני לא הגיבה לדבריה. ומשכה כפתיה מתקדמת לעבר מחברתה האחרונה להכניס לתיקה. "קדימה בנות, תתארגנו ולאחר תבואו לארוחת בוקר." פלי אמרה את משפט זירוזה האחרון ויצאה מן החדר בריחוף.

לאחר ששכנעתי את חסמין שתגיד לבנים במקלחת שלא יצאו כשאני אצחצח שיניים, עשיתי את התארגנות הבוקר שלי ולאחר שצעקתי "אפשר!" וסגרתי את הדלת, הם יכלו 'לצאת לחופשי' מהמלתחות. באמת שאני לא יודעת מאיפה הביטחון של חסמין לסדר את עצמה באותו החדר שהבנים מתקלחים כמטרים ספורים ממנה. כשסיימתי את התארגנותי הכוללת ויצאתי מחדר הבנות למסדרון, בדרכי למטבח נקראו בדרכי ניקו ומוניטו הקטן שעוקב אחריו במבט מלא בתשוקה לסנדוויץ' שאחז ניקו מולו, מוביל אותו לחדרי המקלחות והשירותים. התרגיל הזה הזכיר לי גזר הקשור מעל לפיו של סוס לעודד אותו לקפוץ על מנת לנגוס בו. מהיכרותי עם מוניטו הטכניקה הזו בול בשבילו והיא גאונית ומוצלחת מאוד.

ממש בכניסתי לפואייה, מבואת הכניסה לאחוזה בדרכי למטבח, נזכרתי ששכחתי את תיקי בחדר. מיד סובבתי את גופי וחזרתי על עקבותיי לחדר הבנות. המסדרון היה ריק כיוון שהשאר חלקם התארגנו בחדריהם וחלקם עוד במלתחות. כשנכנסתי לחדרי המשותף עם הבנות הבחנתי רק במר ובחסמין בארגונים אחרונים; חסמין מסרקת את שערה הזהוב ומר נועלת נעליה. "שכחתי את התיק," הסברתי והן הנהנו, וחזרו לסיום מלאכתן. "אתן באות?" שאלתי כשבאתי לצאת מהחדר, רואה שלמרות שסיימו הן עדיין לא מתכוונות לצאת. "כן כן, כבר," מר ענתה, "בסדר, אז אני יוצאת.." אמרתי בחשדנות, מצפה לתגובתן, אלה רק הנהנו בחיוך. הלבשתי רצועה אחת של התיק על גבי ויצאתי מהחדר.