בום.
התעוררתי לשמע הפיצוצים והפניתי את מבטי לעבר רמוס המבולבל.
הבטתי בשעון, השעה הייתה 12:26 בצהריים, ונעמדתי על רגלי. "מה קורה כאן?" שאלתי בקול שהיה יציב יותר מרגלי הרועדות. אך לפני שהספיק לומר אף מילה אחת, חברינו נכנסו לחדר.
בום. בום.
המשיכו להישמע הפיצוצים.
לקחתי במהירות את שרביטי ותחבתי אותו בתוך כיס המכנסיים השחורים שלי.
לילי משכה בידי וראיתי את ג'יימס מושך ברמוס, סיריוס פינה את הדרך מתלמידים מבוהלים.
"רוצו!" שמעתי מישהו צועק בעודנו יוצאים מהמגדל.
ירדנו במהירות מסחררת במורד גרמי המדרגות המשתנים, חולפים על פני עשרות תלמידים, רובם במדי בית הספר - חוץ ממני ומרמוס, שלבשנו את הפיג'מות שלנו.
במקרים אחרים הייתי אומרת שרצנו בקהות חושים, אך הפעם חושי היו חדים. שמתי לב לכל צליל של נעליים רצות על פני הקרקע, לכל פרט בתלבושות בית הספר, לכל ריח אבק שריפה.
למרות שאף אחד לא אמר, ידעתי לאן אנחנו הולכים - לאולם הגדול.
חלפנו על פני שלושה תלמידים מבית רייבנקלו שלא זיהיתי.
באולם היו אלפי תלמידים, ראיתי חמישה תלמידי בית הפלאפף - שאחד מהם זיהיתי כטד טונקס, מדריך השנה השביעית - מנחמים ילדה קטנה ומפוחדת.
"דממה!" קרא דמבלדור וכל האולם השתתק מיד, למעט פטפוטים אחדים מפי תלמידים ויבבות חנוקות.
"כוחות האופל פרצו את שערי הטירה, לפי הידוע לנו הם לא נכנסו לטירה, כל התלמידים מתבקשים להישאר באולם"
אמר ויצא בזריזות מהחדר, משאיר את פרופסור מקגונגל לשמור על התלמידים.
"סיריוס" קראתי בלחש.
"אנחנו צריכים למצוא את רג" לא התלהבנו מהרעיון, אך בכל זאת הוא היה אחינו.
עברתי באיטיות ברחבי האולם, שנראה שונה לאור העובדה שארבעת השולחנות הגדולים הוצאו מהחדר. בחנתי את פני תלמידי בית סלית'רין, מנסה למצוא את רגולוס.
ראיתי אותו, ילד שחור שיער, עיניו האפורות- תכולות היו נדמות כיהלום נוצץ במבט הגאה - כיאה לבן משפחת בלק.
ניסיתי לפרש את מבטו כשראה אותנו, ראיתי ניצוץ של תקווה ואושר - הוא רצה שנראה שאכפת לנו ונחפש אותו, אך גם ראיתי זיק של כעס - הוא לא רצה שיראו אותו מדבר עם שני תלמידי גריפינדור, במיוחד לא בוגדי המשפחה.
"לכו," הוא אמר במבט של גועל, רציתי שהוא יהיה מזויף. "אתם לא אחים שלי" הוא סקר אותי במבטו, "במיוחד לא היא"
רג'י; אותו ילד קטן שהיה נכנס בריצה לחדר שלי ושל סיריוס, אותו ילד שהבטחתי להישאר איתו מתחת לשמיכה ביום גשום, אותו ילד שלימדתי לרכוב על ממטאטא, לא רוצה אותי כאחות.
הרגשתי את גופי מתחמם, את הדמעות שמנסות לזלוג, אבל אני בהחלט לא אתן לו להרגיש סיפוק. הפניתי את מבטי ואמרתי בבוז: "בוא סיריוס, אני מניחה שאנחנו לא מכירים אותו"
ובאמת כבר לא הכרתי אותו.
עיני השוקולד שלי היו אדומות מהמאמץ להסתיר את הדמעות, סיריוס בהה בעיני.
"את יודעת, יש בהן משהו מוזר" שאל.
בום. בום. בום.
המשכתי לשמוע את הפיצוצים עכשיו כשלא התרכזתי במשהו אחר.
כל מה שרציתי היה להתעורר מחלום הבלהות הזה - רק חבל שלא היה חלום, הוא מציאות.
"בואי הלנה" קרא לי רמוס, שהיה ביחד עם ג'יימס ולילי ותפסו פינה בקצה האולם.
הוא עדיין נראה עייף אחרי אתמול, ואולי אפילו עדיין כאב לו, אך פניו הקרינו חמימות, ואיך יכולתי שלא לחייך למראהו?
הנחתי את ראשי על כתפו, שנדמתה כמקום הבטוח ביותר עלי אדמות, והנחתי לעיני להיעצם.
אם הדרך הטובה ביותר להתמודד עם סיוט היא להתעורר, אז אולי הדרך הטובה ביותר להתמודד עם היום היא לישון?
"תישאר כאן?" שאלתי.
הוא עצר לרגע, מעמיד פני חושב, ואז אמר.
"תמיד"
YOU ARE READING
הלנה אורנוס בלק
Science Fiction(שיניתי כריכה) הלנה היא אחותו הגדולה שלי סיריוס או יותר נכון, תאומה. החיים שלה משוגעים, מוזרים והכי חשוב - כיפיים. בשנה הרביעית שלה בהוגוורטס החיים שלה משתנים. והיא מבינה כמה מהדברים הכי חשובים שיש. הלנה היא לא עוד סתם תלמידה - יש לה חיים משל עצמ...
