ברגע ששחררתי את המחשבה הזאת שחייבים להיות לי רק חברים בנים ושאם אהיה חלק מחבורה של בנות יחשבו שאני 'איזה הומו', התחלתי להכיר יותר את החבורה ולהיות חלק בלתי נפרד מהם.
החבורה השתנה המון במהלך החטיבה אבל בתיכון ההרכב כבר התייצב:
מאיה ויובל ('המייסדות') - הבנות שהזמינו אותי בפעם הראשונה. הן "הכירו במעון" כמו שהם תמיד אוהבות להגיד והתחילו בעצם את החבורה.
ליאל ('הגזורה') - מאיה ויובל הכירו את ליאל ביסודי. אחת הבחורות הכי מצחיקות שיצא לי להכיר. היה לה הומור ציני כזה. אחרי כל משפט ששרה המורה הייתה אומרת בהתלהבות מהחומר היא הייתה מחקה אותה ואומרת "או-מיי-פאקינג-גאדד" וגורמת לכל המאחורה של הכיתה לצחוק.
ברק ('החתיך של השכבה') - את ברק הבנות הכירו בכיתה ז' שנה לפני שהכירו אותי. הוא בעיקרון 'יצא' עם יובל לאיזה יומיים וזה נגמר מהר מאוד כשהם הבינו שזה לא זה. היינו מריצים עליהם בדיחות לפעמים בחטיבה עד ששכחנו מזה באיזשהו שלב.
אלון ('האנטיפת') - הכרנו בתיכון, או יותר נכון מאיה וליאל הכירו והחליטו לצרף אותו. הן תמיד אמרו שהוא חברותי וממש מצחיק אבל אליי הוא תמיד היה ממש אנטיפת (עד שכבר התחלתי לקרוא לו ככה בראש). וזה לא שלא ניסיתי, נתתי לאלון המון צ'אנסים. תמיד השתדלתי להיות נחמד ולהתחבר איתו, אבל כל פעם שניסיתי לפתח שיחה הוא בקושי הסתכל עליי וענה לי בחוסר עניין. כאילו אני סתם איזה קרצייה שלא מבין מתי הוא לא מעניין אף אחד.
הפעם האחרונה שניסיתי הייתה כמה חודשים אחרי שהצטרף. עלה לי רעיון להזמין אותו לאכול משהו בשכונה. אם הוא אומר שלא - אני מפסיק לנסות. יש גבול לכמה אני יכול להיראות כמו איזה מעריץ שלו. שלחתי לו הודעה ב9 בבוקר. הוא קרא ואפילו לא טרח לענות. מאז, אני ואלון מתעלמים לגמרי אחד מהשני.
באיזשהו מקום התחלתי לחשוב שאולי אני הבעיה. למה אף פעם אני לא מצליח להתחבר עם בנים? אלון וברק גם לא ממש היו בקטע של כדורגל וכל זה אבל עדיין לא הצלחתי להתחבר איתם. ולמרות הניסיונות חסרי הטעם שלי, אלון וברק הסתדרו די טוב. הם בילו ביחד בהפסקות, נפגשו יחד אחר הצהריים ובכללי היו מדברים זה עם זה יותר ממה שהייתי מדבר עם שניהם ביחד. הייתה אפילו תקופה שהבנות חשבו שהם זוג.
קצת התעצבנתי שהם הצליחו להתחבר בלי לנסות בכלל, אבל באמת שעשיתי מעל ומעבר כדי להתחבר איתם, במיוחד כשהם לא הראו שום כוונה לעשות את אותו הדבר עבורי.
כשנרשמנו לתיכון חשבנו שכל אחד ילך לדרכו והחבורה תתפרק, אבל למזלנו זה לא קרה. כולנו נרשמנו לאותה כיתה חוץ מיובל שהחליטה שהיא רוצה ללכת לבית ספר אחר משלנו.
"יש לך בית ספר כמה צעדים מהבית, למה את צריכה לנסוע לצד השני של העיר?" שאלתי בניסיון לשכנע אותה להירשם לבית ספר שלנו.
היא ענתה לי: "לא יודעת... אני מרגישה שאני רוצה התחלה חדשה, להכיר אנשים חדשים... מיציתי כבר את השכבה שלנו. גם המגמה שהתקבלתי אליה בבית הספר ההוא הרבה יותר טובה ממה שיש לתיכון בשכונה להציע."
בסופו של דבר הבנתי את מה שאמרה ואיחלתי לה בהצלחה. מאיה לעומת זאת, לא אהבה את זה בכלל. היא פחדה שיובל תחליף אותה בחברות אחרות ותשכח ממנה לגמרי. יובל מהצד שלה הרגישה שמאיה לא רוצה שהיא תצליח במקום החדש ולא רוצה בטובתה. הן היו בכאסח רציני כמה חודשים אבל בסופו של דבר השלימו.
-----------------------------------------------
- "אתה חייב לדבר עם מאיה." ליאל מסמסת לי.
"מה למה? מה קרה?" השבתי.
- "לא יודעת. מאז שאמרתי לה שאני ותמיר ביחד היא מתנהגת ממש מוזר. היא אומרת שהכל בסדר אבל אני יודעת שלא. היא לא עונה לי לטלפונים, כל פעם שאני מזכירה אותו היא מעבירה נושא... לא יודעת... אם יש מישהו שיודע לקרוא אותה, זה אתה."
אני שולח למאיה הודעה שניפגש לאכול רק שנינו.
כבר כשאנחנו נפגשים אני רואה שמשהו מטריד אותה, יש משהו שהיא לא סגורה מה לעשות לגביו.
"יאללה דברי." אני אומר לה כמו שתמיד היא עושה לי כשמשהו מטריד אותי.
- "לא יודעת..."
הבנתי שזה משהו רציני כי בדרך כלל לא לוקח לה הרבה זמן לדבר בשיחות שלנו.
- "אני מרגישה לבד."
"למה לבד?"
- "יובל בבית ספר אחר, לא מפסיקה לדבר על אריאל הזאת שלה, שפתאום היא הכירה שם. אלון מזמן מתרחק מכל החבורה וגם ברק. ועכשיו ליאל אומרת לי שהיא התחילה לצאת עם תמיר מהשכבה. כאילו כולם מתקדמים ורק אני פה... סתם 'נסחפת'."
"היי אני פה. וכל עוד זה תלוי בי את בחיים לא תהיי לבד. גם אם את רוצה אני לא אתן לך. אל תשכחי שגם אני הייתי בתקופה שלא היה לי אף אחד לדבר איתו והלכתי עם המחשבות של 'לאף אחד לא אכפת ממני'. אבל אז הסתובבתי אחורה ותפסה אותי ילדה שלא רצתה שאהיה לבד. מי זאת הייתה את חושבת?"
מאיה מחייכת ואני תופס לה את היד.
"מי??" אני חוזר ושואל.
היא צוחקת ואומרת: "אני אני..."
"יופי. בחיים אל תשכחי את זה. וחוץ מזה ליאל היא זאת שאמרה לי לדבר איתך. אז אל תחשבי שלא דואגים לך פה..."
פתאום אני רואה חיוך מסמיק שבחיים לא ראיתי אצל מאיה. אני מבין שיש משהו מאחוריו.
"מה זה החיוך הזה..." אני אומר לה עם דחיפה קלה.
- "מה... כלום..." היא מנסה להכחיש ולהסתיר את החיוך.
"נו!"
- "נראה לי שאני מרגישה... קצת משהו... לליאל."
"ידעתייי! יובל ואני תמיד אמרנו."
- "מה אמרתם?!"
"שאתן מתאימות. יש לכן את אותו הוויב. יובל אומרת שהיא גם בי אבל אני לא חושב. בכל מקרה היא עם תמיר עכשיו. הם נראים מאושרים ביחד..."
- "אני יודעת. זה מה שמעצבן אותי. לפחות אם לא היה נראה שטוב להם ביחד הייתי מתנחמת בזה שהם ייפרדו ותהיה לי את האפשרות. אבל אני לא יכולה לקוות ששני אנשים ייפרדו בשביל שאני אהיה מאושרת... אוף אבל כל כך בא לי אותה."
אם חשבתי שהמצב שלי מסובך, לא תיארתי לעצמי מה עובר עליה. כנראה שאף פעם אי אפשר לדעת מה עובר על בן אדם...
YOU ARE READING
למה לא?
General Fiction"ובאמצע כל זה, אני מביט הצידה אל השולחן הראשון ליד הקיר ומתחיל לתהות. 'תכלס למה לא? אנחנו מסתדרים די טוב עכשיו, הוא גם נראה די טוב, ממש חכם, מצחיק...״ לכולם יש את המישהו או המישהי שהם היו מאוהבים בהם מעל הראש בתיכון. אבל מה עושים כשהוא אחד החברים הכ...
