ויל סולאס!

268 20 77
                                    

נ.מ ניקו

ויל היה לבן כסיד. פחות ממני, אבל לעומתו הזה היה מלחיץ.
''סולאס!!!!!'' צעקתי לעברו, מתעלם מהמבטים של האחרים.
''אתה.. לא תאהב את זה..'' אמר, והתחלתי לחשוב על הגרוע מכל.
''נו מה זה? זה עדיין העתיד שלי, אתה יודע.'' ניסיתי לשכנע אותו, והוא נאנח ואמר:''בסדר בסדר.''
''סימן גולגולת עם לב שחור שבור מעליה. אבל תזכור, טרלוני אף פעם לא צדקה לפי הארי והרמיוני. קח את זה בחשבון.'' אמר בזהירות.
''נו תגיד כבר!'' אמרתי, בכעס מעט. מה שזה לא יהיה עברתי הרבה אני מספיק חזק.
''תחווה אובדן שקשור למישהו קרוב.''
נזכרתי בביאנקה. נזכרתי בשברי זיכרונות עם אמא. נסכרתי בהייזל, שבמקרה גם הייתה פה. נזכרתי בכל השבעה, ובריינה. הם היו כמו משפחה בשבילי. אני יודע שאני סתם מחמיר עם זה ושזה כלום, אבל אני לא יעז שמשהו יקרה להם.

ואז נזכרתי בויל.
סולאס, הילד עם השיער הבלונדיני הזהוב, שנראה כאילו השמש כולה נמצאת בפנים, זוהרת וקורנת.
העיניים התכולות, כאילו הכניסו את השמיים ומלואם, מבריקים ומסקרנים.
הילד עם הנמשים הקטנים, שנתנו לו מראה עוד יותר צעיר, עם גומות משני צידי פיו כשחייך, ושפתיו הרכות.
הילד ששינה אותי הרבה, לטובה. בזכותו יותר נוח לי, אני לא מתבייש ברגשות וכבר הספקתי לעצור את המחשבות עליו.
מסתבר שבהיתי בו, ואולי גם הסמקתי מעט, כי הוא החל לקרוא לי.
''ניקו! ניקו! די אנג'לו!''
''מה מה מה, אני כאן!''
''הגוף כאן, הראש לא. הכל בסדר?''
שאל, עם מעט דאגה.
''הכל מעולה, אסור לי לחשוב קצת מדי פעם?''
ויל שנראה נבוך, ניצל על ידי הצלצול.
כולנו קמנו והתקדמנו לעבר הדלת של הכיתה, כשהרגשתי יד עליי. הסתובבתי מהר והבנתי שזה רק הארי. ''תדע שהחירבושים של טרלוני אף פעם לא נכונים. אף פעם לא התגשם באמת משהו.''
נתתי לו מבט תודה, והמשכנו ללכת. השיעור הבא היה תעופה, עם סלית'רין.
הארי חייך מאוזן לאוזן, וכך גם רון.
''אמ ג'ייסון? תעופה כולל.. אתה יודע, תעופה?'' שמעתי את פרסי, כשאנבת' גיחכה בצד.
''אני כאן, והצלת לאלים ת'תחת הזהוב מה הם כבר יעשו לך?'' אמר ג'ייסון, עם חיוך.
''שלום קוסמים צעירים, וברוכים השבים. לכל החדשים, אני רונלדה הוץ', המורה שלכם לתעופה. נלמד ונתאמן על תעופה במטאטאים, ונשפר את היכולות. אומנם אני אמורה ללמד רק בשנה הראשונה, יש הרבה מועמדים לקווידיץ' ותלמידים ממש עיוורים על המטאטא. אז החזירו אותי גם לשנה הזאת, לחדד את הזיכרונות.''

ויל, שנראה נרגש לעומת פרסי המשותק היה מחזה מצחיק.
היא חילקה לכולנו את המטאטאים ואמרה לנו להגיד:''עוף'' כששני רגלינו משני צידיו של המטאטא.
כבר אמרתי שהשיעור התקיים עם סלית'רין?
כולם נעצו בכולם מבטים מלחיצים ואז בא ילד כמעט חיוור כמוני. ''אז אתם החדשים ששובצו לגריפינדור? אני דראקו מאלפוי, טהור דם. ''
אמר, ללא שום שמץ של מבט ידידותי בעיניים. תקעתי בו מבט קריר, כמו כל שאר השבעה ו-ויל.
הוא נרתע מעט, ואז הארי בא.
''מה אתה צריך, מאלפוי?'' שאל.
''עדיין מסתובב עם הבוצדמית ווויזלי? שלא תדביק את החדשים, עד שמישהו נקי מהחיידקים שלך.''
לא הבנתי מילה ממה שאמר, אך לפי הנימה היה ניתן להבין שהם לא זוג משמיים.

הרמיוני ורון באו, והתחילו צעקות. עד שמדאם הוץ' באה, והפרידה בינינו.
''סתם שתדע, החיידקים שלך מטונפים. והבגדים שלך יותר.'' סינן ג'ייסון בכעס, וראיתי מעט את ליאו משתעשע עם אש על קצה אצבעו, לראות מתי ישימו לב.

עלינו על המטאטים, אמרנו ''עוף''.
הרגשתי שאני עולה לאט לאט. כמובן שהמטאטא של פרסי עף מהר, גבוה ככל האפשר, עושה סיבובים בעוד ג'ייסון מנסה לעזור.
בסופו של דבר מדאם הוץ' השתמשה בשרביט שלה כדי למשוך אותו למטה, עם הבעה מבולבלת.
''לפחות הספקנו לעוף..'' שמעתי את פרנק ממלמל להייזל.

וככה עבר רוב היום, בשיעמום מוחלט, עד שהגיע הלילה.
החלטנו כולנו לבדוק משהו- כמו שאנבת' הסבירה את זה:''אנחנו ממש מתקשים להרדם בנפרד, ולא אמרו שאסור לישון בחדר המועדון, אז בואו נישן במועדון.'' היא אמרה, וכולנו הסכמנו, כמובן.
חילקנו את זה לפי ספות וזוגות, שכולם ירגישו בנוח:
פרסי ואנבת' בספה ליד החלון,
ג'ייסון ופייפר מכורבלים בכורסא,
הייזל ופרנק על ספה קטנה,
ליאו על פוף- הוא אמר שהוא בועט ומעדיף סביבה ריקה.
אז יצא שאני וסולאס צריכים לישון על כורסא. התכרבלות כמו פייפר וג'ייסון לא אופציה.
אבל לא נשאר מקום חוץ משם, חוץ מהרצפה.
''אנחנו יכולים לעלות למעונות עם בא לך, אתה לא חייב אני יודע שאתה לא אוהב מגע.'' ראיתי את המבט הטיפה עצוב על פניו, כשרצה להשתלב סוף סוף עם כולם.
''במעונות יהיו לי עוד יותר סיוטים, בלי אף חבר לידי. בכנות, עדיף לישון לצידך מאשר עוד סיוט על הרפתקה משוגעת.''
אמרתי, וראו בעיניו את ההקלה שיוכל להשתלב.

''אז.. איך נעשה את זה?'' שאלתי, והוא התיישב על הכורסא, ואמר לי לשכב במאוזן על הכורסא.
''או שאתה רוצה הפוך. או בכלל בדרך אחרת.''
אמר, וכל מה שעניתי היה:''שתוק כבר סולאס. אני מותש מעייפות והדיבורים שלך לא עוזרים.''
הוא היה נבוך מעט, וישר הפך לעגבנייה כשישבתי מצד לצד בכורסא הקטנה על רגליו.



היושששששששששששששששש
איזה חמודודיםםםםםםםם
אתם.ן אוהבים.ות דרארי?

הצעות לשיפור? המשכים? הצבעות? תגובות?
אני פה:)
סתם לפרוק? מוסמנים בשמחה😅✨
יום קסומ
איך הפרקקק??

חצויים? הוגוורטס? פחחח נגיד *גמור**Where stories live. Discover now