Strawberry Milk | L.S

1.

לואי מקיש באצבעו על השולחן כמו מן קצב לשיר שהוא לא יכול לרקוד אליו. הוא מציץ מסביב, פעם, פעמיים; מביט בקפיטריה המפוארת כדי לראות אם מישהו מהבנים כבר יצא מהשיעורים. הוא נאנח בקולניות כשלא ראה אף אחד מוכר, ממשיך בישיבה על הכיסא הקשה והלא נוח, מניח את ידיו על חזהו, מותח את רגליו החוצה. אחת מזוג נעלי הוואנס השחורים שלו לא קשורה, אבל הוא עצלן מכדי להתמתח ולקשור אותה מחדש.  הוא מסיט את שולי הפוני מעיניו ומסתכל שוב אל הדלתות, מבלי שזה באמת יעזור.

הוא מגלגל את עיניו, בוחר בחוט הקטן התלוי בשרוול חולצת הלהקה החדשה והלבנה שלו.  הוא קנה אותה בחמישה דולר - מחיר מופקע בעליל בחנות יד שנייה, אבל באמת, הוא לא יכול להתלונן. עבודת הקיץ שלו לא הלכה כמו שרצה בסופו של דבר, כך שאין לו הרבה כסף להשקיע בעצמו לאחר שקנה ​​את כל ספרי הלימוד שהוא היה צריך לסמסטר הראשון (אפילו שכנראה שהוא לא ישתמש בחצי מהם, לפי מה שהמרצים אמרו לפחות.) אז, חולצות להקות משומשות במחיר מופקע עדיפות על חולצות חדשות שעולות מחיר משולש, אולי אפילו יותר. (לוגיסטיקה. לוגיסטיקה.)

נו טוב. זה מה שזה.

הוא שוב מביט לאחור אל הדלתות, רק בכדי להיבהל משיעול עמוק ו, "סליחה?" שקטה.

הוא שוב מסתובב קדימה, ואז למעלה, רק כדי לראות ילד גבוה (ובכושר טוב), עם תלתלי שוקולד שנחים ברכות על כתפיו, ועור חלבי רך. שפתיו מכופפות בחיוך קטן, מהוסס, גופו עטוף בחולצה לבנה הפתוחה באופן מרושל על עצמות עצמות הבריח העדינות שלו, יחד עם ג'ינס שחור צמוד המחבק את ירכיו הדקות. רק מחשבה אחת עוברת במוחו של לואי. לוהט.

לואי ממצמץ, מכחכח בגרונו. הוא נע מעט במקומו. "מה אתה צריך, מייט?"

הילד מסמיק, מביט לרגע למטה כאילו חושב מחדש על מה שהוא עומד להגיד, לפני שהוא שואל ברכות, "זה בסדר אם אשב כאן? זה פשוט שאין מקום אחר."

לואי מרים לו חיוך פלרטטני, משתמש בידו כדי להחוות על השולחן החצי מיותם. "תרגיש חופשי."

הילד מסמיק שוב, מביט מטה לשולחן כשהתיישב. "תודה."

לואי מביט לאחור, בודק אם חבריו כבר כאן, כאילו זה היה מן הרגל אינסטינקי ולחוץ שלו. אבל כשהוא רואה שהם לא, הוא פונה בחזרה אל הילד. הוא מתבונן בו בעקביות כששלף בקבוק שקוף, מלא עד הסוף במשהו ורוד שכזה נראה כמו אותם משקאות בריאות.

"מה זה?" הוא שואל. הילד מרים את עיניו המבוהלות והפקוחות לרווחה. "הו, אה. זה מילקשייק תות."

לואי נושף צחוק. "מילקשייק תות? לא שתיתי את אלו מאז שהייתי בערך בן חמש, נראה לי."

הילד מסמיק, פניו נצבעות צבע אדום ארגמן, הוא פותח את פיו כדי לומר משהו, אך בסופו של דבר הוא סוגר אותו. ואז לואי מבחין באצבעותיו מקישות על הבקבוק, בדומה לאופן שבו הוא דפק על השולחן קודם לכן. אבל הציפורניים שלו צבועות בצבע מנטה חיוור, שכמעט משתלב עם עורו החלבי של הילד. לואי מרגיש מרחף ומעורפל, כאילו שלא קיבל מספיק חמצן. הוא לא יודע אם הוא סוקר כעת במבטו גבר, או אישה, או שניהם, והוא מרגיש קצת חולה. זה לא - הוא לא שיפוטי, כל אחד לעצמו וכל אחד עם בחירותיו וכל זה, אבל זה מוזר בשבילו כי הוא מעולם לא פגש גבר, (גבר?) שמרח לק לפני כן.

"למה הציפורניים שלך צבועות?" הוא פולט, לא קורע את עיניו מאצבעותיו המיוחדות - שונות של הילד.

"-אה, אני פשוט אוהב את זה, אממ." הילד מגמגם, מביט למטה. מפרקי אצבעותיו הופכים לבנים, ולואי יכול לדעת שהוא סוחט את הבקבוק.

"ס'זה-קצת מוזר." הילד לועס את שפתיו, לחייו אדומות ועיניו מופנות כלפי מטה.

זה לא קשוח או מרושע, כמו שלואי הציג זאת.  הוא פשוט אמר את זה כאילו דיבר עם אחד מחבריו. הוא לא התכוון שזה יצא בצורה נגעלת או משהו כזה.

אבל אז הילד מרים את מבטו אל לואי ועיניו מטושטשות דמעות. הוא מחייך קלושות, אומר, "תודה שנתת לי לשבת כאן, אבל שכחתי שיש לי איפה להיות."

לואי לא צריך להרגיש רע, אבל המראה של הילד מועד ומדדה מהקפיטריה עם הציפורניים הצבועות ומילקשייק התות, גורם לו להרגיש נורא. הוא באמת לא התכוון לפגוע בילדון עם מה שאמר. הוא נאנח, מעביר את אצבעותיו בפוני הפרוע שלו.

"מי זה היה, מייט?" הוא שומע קול חלקלק שואל מאחוריו ומבהיל אותו. הוא מרים את מבטו ורואה שיער שחור עבה ושיניים לבנות, חברו זאין מתיישב במקום בו היה הילד השני רגעים ספורים לפני כן.

לואי מתנשף ברעד, שוב ממולל את החוט בחולצתו, "לא יודע".

"טוב, הוא היה בכושר מטורף, זה בטוח."

לואי מושך בכתפיו, מבלי להזכיר את צבע המנטה החיוור שנצבע בעדינות על ציפורניו. הוא גם לא מזכיר את העובדה שזאין אף פעם לא מדבר על גברים כך, אבל...

זאין בוהה בו עם קמטים בין גבותיו וחיוך קטן ומבולבל. לואי מעמיד פנים כמתעלם מזה.

"נכון," זאין אומר בנשימה עצורה, מעמיד פנים שלואי לא מתנהג כמו שהוא מתנהג כרגע, "אז, מצטער לשבור לך את זה, מייט, אבל אני חייב להשיג עוד ספרי לימוד, מחורבן, נכון? אבל לי ונייל צריכים להיות כאן בקרוב. רק רציתי לעצור להגיד לך."

לואי מהנהן, מביט על הציפורניים שלו.

(השיעור האחרון של לואי ביום שני הוא אסטרונומיה, שנשמע כמו דרך מגניבה וקלה לקבל את התואר המדעי שלו. טוב, זה נשמע מגניב עד שהוא נאלץ לקנות טלסקופ יקר וספר לימוד. אבל הוא כאן, והוא עושה את זה, כי כנראה שהמרצים מגניבים, וקל יחסית לעבור את השיעור, כל עוד אתה נשאר מחובר לאתרים ולומד להשתמש נכון בפלניספירה שלך.

רוב התלמידים השתחלו פנימה, מפטפטים סביבו כשהוא יושב נשען לאחור על כיסאו. זרועותיו משולבות על חזהו עם הבעת הפנים המשועממת האופיינית לו. כלומר, לפחות עד שילד מתולתל נכנס, עם ראשו כלפי מטה ולחייו סמוקות, ומתיישב בשורה הראשונה. ההתעניינות של לואי שוב מגיעה לשיא.

כל גופו של לואי בוער ומתמלא באשמה שככל הנראה מטפטפת סביבו בשלולית בלתי נראית, כשהוא מבחין בילד מגרד בטירוף את הלק באצבעות רועדות.)