נכדתו של הלורד האפל

סיוטים

נ.מ.- ג'יני

בלילה התעוררתי מצרחות.

לקח לי כמה דקות, אבל אז קלטתי שזאת פייפר.

מיד קמתי לבדוק מה קורה איתה, ואז ראיתי את הארי ורון רוכנים מעליה.

"מה אתם עושים?" שאלתי והקפצתי אותם במקום.

"שמענו צרחות ורצינו לבדוק מה קורה" אמר רון בהתגוננות.

"כן?" שאלתי "אז מה קרה לשרוול של פייפר? לפי מה שאני יודעת, היא ממש רגישה לקור, והיא לא הייתה הולכת לישון ככה"

"טוב, רצינו לבדוק אם יש לה את האות האפל, בסדר?" שאל רון בעצבנות "ולמה את בכלל מגינה עליה? היא הנכדה של זה שאין לנקוב בשמו!"

"לא. היא פייפר מקלין. היא אחת מהאנשים הטובים ביותר שאני מכירה. היא אחת מחברותיי הטובות ביותר. ולא פאקינג מגיע לה שתתייג אותה ככה!" התחלתי את המשפט בלחישה וגמרתי אותו בצעקה.

אוי שיט. אוי שיט.

אמא כאן. בדלת של החדר.

והיא שמעה אותי מקללת עכשיו.

אני כל כך, כל כך, בצרות. 

אתם מוזמנים להלוויה.

"ג'ינברה מולי וויזלי." אמא אמרה בלחש. "אני שמעתי אותך מקללת עכשיו?"

"אממ.. אולי?.."

"אוקיי מולי, תירגעי" היא מלמלה לעצמה. "מה קורה לה?"

"היא סובלת מסיוטים" עניתי בעצב.

"למה?" אמא שאלה בדאגה "מה קרה לה שגרם לה לסיוטים?"

"הרבה" אני אומרת ולא מפרטת.

אני ניגשת למיטה של פייפר ומנענעת אותה בשביל שתתעורר.

"הכל בסדר פייפר, הכל בסדר" אני אומרת לה בשקט "זה רק סיוט, זה לא קורה עוד פעם"

אני רואה אותה מתעוררת לאט לאט.

"ג'ייסון" היא אומרת בשקט ובוכה "ג'ייסון"

"ג'ייסון באליסיום עכשיו" אני מרגיעה אותה "טוב לו"

"ג'ייסון" היא לא מפסיקה למלמל את שמו. אני נאנחת ופונה לאמא שלי. "תשגיחי עליה לכמה דקות, אני צריכה לעשות משהו"

יצאתי מהחדר לכיוון השירותים. יצרתי קשת בענן וזרקתי דרכמה לתוך זרם המים.

"איריס אלה נכבדה, אנא קבלי מנחה זו מידי וקשרי אותי לניקו די אנג'לו"

תמונה נפתחה בזרם המים והראתה לי את ניקו ו-וויל מתכרבלים וישנים ביחד.

"ניקו" לחשתי "ניקו!" זה לא עבד "ניקווו!!"

"אהההה" ניקו צרח, קפץ במקומו במיטה, נפל ממנה, וקם עם החרב בידו, מכוונת כלפיי פולש דמיוני. "ג'יני?" הוא שאל שראה אותי בתצוגת האיריס נט "מה את עושה פה?"