למחרת בבוקר, בוקר ה1 לספטמבר, חצויים רבים כבר החלו לארוז את הדברים שלהם והתכוננו לעזוב, מצאתי את ניקו בשולחן האוכל של ביתן 13, לבד. אז כמו האחות הטובה שאני, הצטרפתי אליו.
הארוחה עברה בשקט, לאט ניקו התחיל להיפתח יותר וסיפר לי שהוא לא נמצא הרבה במחנה - אבל סירב לספר לי למה או לאן הוא הולך.
בדיוק באמצע הארוחה נערה בלונדינית פרצה לחדר האוכל ורה לכיוון כירון. זיהיתי אותה כראש ביתן אתנה מהמשחק אתמול. אנבת' צ'ייס.
היא אמרה משהו לכירון, והוא מיד נראה מודאג יותר. תהיתי מה היא יכולה לספר לו שידאיג אותו כל כך. לאט הבחנתי שפרסי לא נוכח בחדר.
מבטי עבר במהירות לא מורגשת מן המקום הריק של פרסי אל שיערה המבריק של רוז שישבה בשולחן של יליד אפולו. נראה שבזמן תפוס את הדגל היא התחברה אל ילדי אפולו.
"הלנה?" ניקו אמר, "הקשבת בכלל למה שאמרתי או שהיית עסוקה בלהסתכל על רוז?"
"אני..." מלמלתי, "זו שאלה מכשילה?"
הוא גלגל עיניים, אבל מיד חזר לנושא. "משהו קורה כאן," אמר, "וזה לא מוצא חן בעייני"
"מה אתה חושב שקרה?" שאלתי.
"פרסי נעלם, ככל הנראה. עומדות לצאת קבוצות של חצויים, כנראה שלישיות, לחיפושים. אני חושב שיש לזה קשר לנבואה..."
"איזו נבואה?" שאלתי.
"לפני חודש או יותר, האורקל החדשה נתנה נבואה גדולה" אמר ניקו. "שבעה חצויים יענו לאתגר, עולם ומלואו יסער או יבער, נדרים לקיים עד כלות הנשימה, בשערי המוות תגעש מלחמה."
"בהחלט לא נשמע הסוג של נבואה שהייתי רוצה" אמרתי.
"זה לא סוג הנבואה שמישהו היה רוצה" ציין ניקו. אבל באופן חשוד עזב את המחנה בסביבות הצהריים.
"רוז?" פניתי אליה ליד ביתן פרספונה "את הולכת אל אבא שלך?"
"אני לא יודעת," אמרה, "אני מתגעגעת לאבא שלי, לקריסטינה... אבל אני לא רוצה להשאיר אותך כאן, בהנחה שתישארי"
אל תלכי! חלק בי צרח תישארי איתי, אל תשאירי אותי כאן בלעדייך!
"אני נשארת," אמרתי במקום זאת. "את לא חייבת להישאר בשבילי, את יודעת. ותתרחקי מאמא שלי, אני לא רוצה שיקרה משהו"
"אז אני אלך," החליטה, אולי מעט באכזבה, "אם יקרה לי משהו בחודש הבא... טוב, אני כנראה אחזור. ואנסה להסתיר מקריס את כל העיניין הזה עד שנמצא סידור. ואל תדאגי, אני אדאג לא להתקרב אליה"
הנהנתי, בעיקר כי פחדתי לבכות אם אגיד עוד מילה אחת.
כל החיים שלי הם גוש אחד ואומלל של סבל, לפחות עד שרוז נכנסה לחיי. איפשהו בתוך כל הבלגן הזה היא הייתה כמו פרח בין קוצים. המנגינה בתוך קולות רועמים. קרן השמש בתוך סופה. כוכב בתוך הלילה החשוך. ניסיתי לשכנע את עצמי שאני יכולה לשרוד חודש אחד בלעדיה.
"תהני!" נופפתי לה כשראיתי אותה מתרחקת לאט במכונית של אבא שלה.
כירון הודיע שהחניכים שנשארו יצאו לחפש את פרסי. לפי מה שסיפרו החניכים, פרסי גיבור. הוא נלחם בטיטאן קרונוס לפני חודש כמעט, וניצח.
"הלנה," כירון פנה אליי, "זה נדיר שיש ילדים לשלושת הגדולים, אז אני מבקש ממך - לפני שנבין את כל העניין הזה, תשמרי על עצמך. את לא יכולה להרשות לעצמך למות במסעות אם קיים סיכוי... שיש עלייך נבואה"
חשבתי על הנבואה שניקו סיפר לי. השורה: בשערי המוות תגעש מלחמה בהחלט נשמעת מלחיצה. וגם כל הקטע של עולם שיסער או יבער.
"אני מבטיחה שאשתדל לא למות" אמרתי וגיחכתי קצת.
"מעולה," אמר כירון, "זה למה אני אצמיד אלייך את אחד המרפאים שלנו, אני סבור שאתם כבר מכירים. וויל, תדאג שהיא לא תעשה משהו טיפשי בבקשה. אני חושש שזהו תחביב של כל ילד לשלושת הגדולים" אמר והשאיר אותנו לבד.
"תקשיבי," התחיל וויל, "אני יודע שאת לא ממש מתה עליי, אבל אולי נוכל לפחות לנסות את זה שוב? אני יודע שלא ממש התחלנו ברגל ימין-"
"אם אני אסכים אתה תסתום?"
הוא חשב לרגע. "כן"
"אז אני מוכנה למחוק את מה שקרה לפני כן"
וויל צחק, ואז קיילה הצטרפה אלינו. "אז אתכם אני אמורה לחפש את פרסי?" שאלה, "זה הולך להיות כיף"
קיילה לקחה אותנו אל רייצ'ל, האורקל, שהסבירה לנו שבגלל שאנחנו משלחת החיפוש הראשונה שנשלחת, נצטרך נבואה.
עשן ירוק אפף את רייצ'ל. אפשר לומר שזה היה מחזה מלחיץ ביותר.
ואז היא התחילה לדבר.
"חצויה יחידה לא תצליח לבדה
בשעה של קושי תצטרך גיבור לצידה
חריקת שערי המוות בעודם נסגרים
כמו קולות בני האלמוות אשר שבים ותוקפים
תפקידה הוא למנוע ממנו ליפול
אך סופה לא להציל את אשר חשוב מכל"
"זה לא נשמע טוב," אמרתי.
"בכלל לא." הסכימה איתי האורקל. "אבל אתם חייבים לצאת"
יצאנו לדרך מהיער של מחנה החצויים, נתחיל לחפש שם. אפילו שאני חושבת שגיבור שהצליח להביס את קרונוס לא יתן לכמה עצים לעצור אותו.
"מי החליט על החוקים של נבואות בכל מקרה?" שאלתי בזמן שסיירנו בין העצים ונכנסו לאזור חשוך יותר של היער. "הנבואה הזו תגרום להשמדה של כולכם, אבל היי אתם לא יכולים לעשות שום דבר לגבי זה! אם תצאו נגד הנבואה יקרה משהו גרוע יותר, אלו אפשרויות מפנקות יש בפניכם!"
וויל וקיילה צחקו. "זה די מדוייק" אמרה קיילה.
חיפשנו במשך שעות בכל היער, אבל השעה כבר הייתה מאוחרת מדי ולא יכולנו לראות כלום. בטח שלא לחזור למחנה.
"נישן כאן הלילה," הציע וויל, "מחר בבוקר נמשיך בחיפושים"
המסע הזה נועד להיכשל, כולנו ידענו את זה. אז למה לנסות מלכתחילה? למה לנסות לעשות משהו שבבירור ייכשל?
ניסיתי לישון, אולי מחר אתעורר ואחשוב כמו שצריך מה לעשות. רק חבל שזה לקח שעות יותר ממה שציפיתי.
YOU ARE READING
צל בלילה: להיות או לא לחיות
Fanfictionהלנה היא נערה רגילה, היא רק רצתה לחזור לספרים שלה ואולי לאכול כמה פנקייקים שרופים-למחצה. היא כבר נחשפה לחלקים הרעים יותר של העולם. היא גם מעולם לא האמינה שמשהו יכול להיות גרוע יותר, אז כמובן שהיא טעתה. כשהיא נפגשת עם רוז סקוט, חברתה הקרובה ביותר, ה...
