עוד

אפילוג

שבע שנים מאוחר יותר
צפירה חזקה נשמעה לימיני, גורמת למכוניות מסביב לסטות מהדרך של הנהג הצופר. אני, לעומתן, צפרתי בחזרה וקללתי. כמו שרק אני ידעתי.

אבא החזיק בצד הכיסא ונשף בלחץ. ״לריאן, תנהגי יפה.״ הוא ביקש בנזיפה. 

״אבל הוא נהג כמו בן-זונה.״ גלגלתי עיניים בגיחוך.

אבא ניער את ראשו בגיחוך. ״העיקר שאת תנהגי טוב.״ הוא אמר.

״אבא, אני יכולה ללמד אותך לטוס. תסמוך עלי שאני יכולה לנהוג.״ אמרתי בהתרברבות.

אחרי חודשים ארוכים של מיונים, השקעה בלימודים וקריעת תחת באופן כללי, התקבלתי לתפקיד חלמותיי בחיל-האוויר, בתחום של הדרכת טייסים.

התפקיד כלל הרבה שבתות מחוץ לבית, לילות לבנים ושעות של למידה.

אבל גיליתי את עצמי בצבא.

גיליתי בדיוק מה החוזקות שלי. איפה עובר הקו שבו אני נשברת. גליתי קושי חדש, שאינו קושי בלתי נסבל. גיליתי איך לפתור בעיות שניתנות לפיתרון, כמו כמות חומר לא הגיונית ללמידה. במשך כל השירות הצבאי שלי רק למדתי ולמדתי. לריאן של כיתה י״א לא הייתה מאמינה, אבל האמת שלמדתי על עצמי כבר ב- י״ב שאהבתי ללמוד דברים חדשים. ברגע שהוצאתי מהמשוואה את הלחץ של המורים, הבנתי שאני אוהבת לספוג ידע חדש.

בצבא הייתי אפילו מצטיינת.

אבל השתחררתי כבר לפני ארבע שנים...

את ארבעת השנים האחרונות העברתי בעיקר לבדי, בדירה שהקיבוץ השכיר לי תמורת סחר- דירה זעום. הדירה הייתה קטנטנה והעברתי בה שבועות שלמים של בדידות, שיעמום. דחוסה בדירת חדר- וחצי. שנאתי את הלבד. אבל תחושת הבדידות הפכה לתחושה הכי מוכרת לי, עד שלא זכרתי את עצמי בלעדייה. ותמיד ידעתי לדאוג לעצמי גם ככה. הייתי הכי טובה לבד.

הסתדרתי.

מצאתי עבודה בבתי-הילדים בקיבוץ בתחום האהוב עלי אפילו יותר מההדרכה – ילדים. ליאור כבר סיימה יסודי וליאב כבר עוד מעט מסיים תיכון ואני הרגשתי את תסמונת ה״קן המתרוקן״ בחוזקה ומצאתי לעצמי שלושים ילדים חדשים לדאוג להם.

אבא ואני יצאנו מהרכב, אחרי שחניתי בצורה עקומה למדי. נכנסנו לרחוב המסחרי הקטן, שהיה מוכר בכל הארץ במכירת ריהוט זול אך עמיד.

בדיוק עברתי לדירה חדשה. גם בקיבוץ, ישנתי בה את הלילה הראשון שלי אתמול. היא הייתה די דומה לישנה אבל קצת גדולה יותר, קצת יותר קרובה לבתי-הילדים.

במהלך הלילה של אתמול הבנתי שחסרים לי עוד המון דברים. אבא מיד התנדב לעזור לי למצוא רהיטים. הסתובבנו כל היום. אם פעם אבא שלי ביזבז את זמנו בשתיה ובעבודה, היום הוא בזבז אותו בנו. רק בנו. לא יכולתי לספור את כמות השעות שהוא ביזבז עלינו. גם על שטויות, דברים שלא חשבתי שהם מובנים מאליו. הוא אף פעם לא נתן לי לעשות כלום לבד. אבא שלי בעצם היה הסיבה העיקרית שלא טבעתי בבדידות שלי, בשנים האחרונות. ידעתי שזה גם עוזר לו לשכוח משלו.