העולם שהיה לפני

פרק 12

12

לואיזה

שכבתי במשך שעות ארוכות על המיטה בחדרון הקטן, מקשיבה לצלילים של אתי החפירה והפטישים חוצבים באבן בעוצמה פעם אחר פעם מהמכרה שמעליי. המחשבות התערבבו בראשי וסירבו לתת לי מנוח. שקעתי בתוך מערבולת של פחדים וחששות לקראת האימונים והמשימה שהייתי עתידה לבצע.

לא הייתה לי דרך לדעת איזה יום זה היה, או מה הייתה השעה, האם היה זה יום או לילה או האם השמש זרחה בחוץ או שבכלל ירד גשם. החשכה בתוך ההר הייתה מוחלטת, מלבד מספר מנורות שבערו בעמימות. הייתי מנותקת לחלוטין מהחיים בחוץ.

ידעתי שהיה זה עוד משהו שהייתי צריכה להתרגל אליו. ניסיתי בכל כוחי לא לחשוב על השהות שלי כאן כמו על בית כלא, למרות שעצם ההימצאות שלי מעל פני הקרקע, ביישובים מסביב, יכלה לסכן את חייהם של התושבים.

אז כן, אפשר לומר שהייתי כלואה בתוך בטן ההר. ביחד עם חואן.

המחשבה שאראה אותו במסדר בוקר גרמה לפרפרים בבטני להתעורר. לא רציתי להתרגש מהנוכחות שלו, או גרוע מכך, לתת לו להבין שהתרגשתי ממנו, אך אפילו עכשיו הרגשתי את הלחיים שלי מאדימות רק מעצם המחשבה עליו.

"הוא צודק, את באמת לא יודעת לשלוט בעצמך, לואיזה. איך את אמורה ללמוד לשלוט ברגשות של אנשים אחרים כשאת לא מצליחה להשתלט על הרגשות שלך?" גערתי בעצמי באנגלית. שמעתי את הקול שלי חוזר אליי כמו הד בין קירות האבן הקרים. כשהצינה עטפה אותי, מיהרתי להדק את שמיכת הפוך מסביבי. כל גופי היה מכוסה בשמיכה ורק ראשי בצבץ החוצה.

אולי זה לא היה המקום הגרוע ביותר שישנתי בו, יכולתי להיזכר במקומות יותר גרועים שמאריסול לקחה אותי אליהם בילדותי, אך זה בהחלט היה המקום הקר ביותר מביניהם.

עצמתי את עיניי וחיכיתי לצלילי הפעמונים.

נדמה שרק עצמתי את עיניי וכבר שמעתי את הפעמונים מהדהדים בין הקירות. נטשתי את הפוך החמים לטובת בגדי האימונים שדודה איזבלה ארזה עבורי. התלבשתי במהירות בחולצת כותנה שחורה וארוכה ומכנסיים שדמו מאד לטייצים רכים שאהבתי ללבוש כשגרתי בארצות הברית, מה שהרגיש כמו חיים של מישהי אחרת, בתקופת זמן מרוחקת מכאן. את הלבוש שלי השלמתי עם חגורת הברזל הכבדה שלי שעליה תליתי את הסכין ונעלתי מגפי עור שהיו כבדות ומגושמות ולחצו לי בקצות האצבעות.

כמובן שלא הייתה מראה בחדרון הקטן ולא הייתה לי שום דרך לראות אם נראיתי מגוחכת, מה שהנחתי שהיה נכון. שטפתי את פניי בקערת מים קטנה שהייתה מונחת על השידה. רגלי נתקעה בסיר לילה ריק שעמד מתחת למיטה. החלטתי שעדיף שאתאפק עד שאמצע מקום נוח יותר לעשות בו את צרכיי.

עזבתי את החדרון הקטן ופניתי לשביל המרכזי בתוך המנהרה כדי להגיע למתחם האימונים הגדול שעליו סיפר לי חואן. להפתעתי אינספור גברים ונשים, צעירים ומבוגרים כאחד, צעדו בשביל שהצטרפתי אליו. נקישות נעלי הברזל שלהם הדהדו באוזניי. חלקם נשאו על גבם שקים עם חצים וקשתות, לחלק היו גרזנים שנראו חדים ומאיימים ואחרים נשאו סכינים או חרבות בתוך חגורת המתכת שעל מותניהם.