משחקי הרעב ה63

1

השמש לוהטת למעלה בשמיים, קופחת על גבי.
אני מרימה את המגל הכבד וממשיכה לקצור חיטה בלי הפסקה.
כמובן, אני כבר רגילה לזה, אבל בעונת המשחקים אנחנו עובדים הרבה יותר.
לעומת זאת, השנה קיבלנו אקסטרה קצבת מזון, בגלל שהפעם השם שלי גם נמצא ברשימה, בפעם הראשונה.
הייתי בת 12 לפני חודש וחצי, ומייד הכנסתי את השם שלי לרשימה.
השנה יהיה השם שלי 20 פעמים, ושל אחי הגדול 40.
אחי, אלק, בעצם מחזיק את המשפחה שלנו. הוא זה שמכלכל אותנו, והוא פחות הוא יותר גידל אותי. ההורים שלי כבר לא מסוגלים לזה. אבא הוא שבר כלי, מונח בכיסא הגלגלים לאחר התאונה שקרתה לו לפני ארבע שנים, ואמא עם העיניים חסרות החיים שלה, שאיבדה אח למשחקים, מתהלכת בבית כמו רוח רפאים.
אלק ניסה לשמור עליי מאותו גורל כמו שלו, אבל הוא יודע שגם אם הוא ישים את השם שלו 40 פעמים הקצבה לא תספיק להאכיל חמש נפשות.
אני הכנסתי את השם שלי אקסטרה פעמים, ואני מקווה לשמור על אחותי הקטנה, אוולין, מגורל דומה, אבל זה יהיה קשה, כי עוד שנה אלק כבר יהיה בגיר, ולא יוכל להכניס את שמו יותר, ואני אצטרך להכניס את שמי הרבה יותר פעמים. אבל אוולין רק בת תשע, יש לנו עוד שלוש שנים עד שנדאג לגבי זה.
בסוף אוכף השקט שורק, כדי להצביע שהעבודה הסתיימה להיום, אחרי שכבר מחשיך.
בחושך גם עובדים, אבל משמרות שונות.
אני מתקרבת אל אלק, שמניח את המגל שלו בצד, ושנינו עומדים ומחכים שאוולין תגיע אלינו מהאיזור של קבוצת הגיל שלה.
״אלוהים, הם צריכים לתת לנו זכויות אדם בסיסיות.״ נאנח אלק, יותר בייאוש מאשר ברוגז, ואני תוקעת מרפק בצד גופו, להזכיר לו שפרד, אוכף השקט הזקן נמצא ממש לידו.
״היי!״ אוולין ממהרת אלינו, השיער החום הארוך שלה אסוף לצמה עבה.
הפנים שלה, כמו של כולנו, מנומשות מן השמש, וידיה אומנם ידיים קטנות, של ילדה, אך מחוספסות כשל גבר בוגר.
הילדים עובדים אצלנו מגיל 7, ועד גיל 65, ואחר כך הם מקבלים קצבת בריאות שמספיקה למעט מאוד, וכך גם אם הם נפצעים.
אנחנו מקבלים קצבה בשביל אבא, ואמא עובדת כתופרת.
זה לא מספיק, ואח שלי ואני יוצאים ליער פעם בשבוע, אני מלקטת שורשים ופירות יער ואחי צד, לרוב עופות.
״היי, בואו, הגיע הזמן ללכת.״ מזרז אותנו אלק, כשפרד שולח מבטים עצבניים בכיווננו.
אנחנו הולכים לכיוון הבית, חולפים על פני מיס באבט, הזקנה הלא כל כך מתוקה שתמיד כשאנחנו סוחרים בשוק מביאה לנו בשר במחיר מוזל מהדוכן שלה.
בשיא הכנות, אני חושבת שהיא פשוט מרגישה רע בשבילנו על ההורים שלנו. הידיים שלה תמיד מיובלות והקול שלה צרוד, ויש לה עיניים של אישה שראתה הרבה. אני מחבבת אותה.
״תביאו לי מחר פטל, אני אביא לכם נתח!״ היא קוראת אלינו, ואני מרימה יד בסימן ששמענו.
אנחנו מגיעים הביתה, נכנסים בשקט, לא רוצים להעיר את אמא שכנראה ישנה.
אני ואלק מתחילים להכין ארוחת ערב, מבשלים את קצבת הדגן שלנו ומכינים עיסה עם פרוסות בשר מיובש שקנינו בשוק לאחרונה, יחד עם תה רותח עם עלי נענע לסיום הארוחה.
אנחנו אוכלים, בזמן שאוולין מדברת על היום שלה.
אלק מגיב, אבל אני עייפה מדי. מעבידים אותנו בלי הפסקה בשבוע האסיף.
״ליבי?״ דוחק בי אלק, ואני מרימה את המבט.
״הממ?״
״וואו, את מרוכזת בנו״ הוא מגלגל את עיניו, ואוולין צוחקת.
״יש לי דברים טובים יותר להתרכז בהם.״ אני מגלגלת עיניים חזרה.
״כן, כמו מה?״ מחייכת אוולין.
״ממש כל דבר.״
אלק מצמיד את ידו לליבו כאילו נפגע, ואני משחררת חיוך קפוץ שפתיים.
מחר יום האסיף, ואני לא אודה בזה, אבל אני מתוחה.
אני לא אוהבת את יום האסיף.
בעיקר בגלל כל האנשים שנהרגים, כמובן. ותמיד קיים הפחד הזה, ״ומה אם זה יהיה מישהו שאני מכירה״
הבן אדם היחיד שאני באמת אוהבת ושנמצא בגיל המתאים הוא אלק, אבל אני גם לא אהנה לראות את ברנדה, הנערה שצוחקת בקולי קולות במסדרונות, או את דיין, הנער הבלונדיני והמוכשר נלחמים על חייהם בזירה.
זה ההבדל בינינו לבין אנשי הקפיטול במובן הזה, שהם רואים את זה כמישהו מבחוץ, כמישהו שהיקרים לו או האנשים שהוא מכיר, גם אם זו היכרות רחוקה, או אפילו הוא, לא יכולים לחוות.
אנחנו מתפללים כל שנה, וגם אם אנחנו לא מכירים את המועמדים, הדבר המחריד הוא שבאותה מידה אלו יכלו להיות אנחנו.
הדבר החיובי היחיד בתקופת האסיף היא שמאכילים אותנו יותר, כדי שנוכל לעבוד שעות נוספות.
אנחנו מסיימים את הארוחה ונכנסים למיטה, אוולין מתכרבלת קרוב אליי במיטה.
אנחנו חולקות מיטה כי שתינו עדיין מספיק קטנות כדי להתאים למיטה אחת, אז זה עובד. שתינו דקיקות בגלל הרעב ללחם. רוב הילדים בגילנו דקים ונמוכים, בגלל שאין מספיק מזון כדי לאפשר פרץ גדילה. פרצי הגדילה באים בשלב מאוחר יותר, ונבלמים מהר אם לא אוכלים הרבה במהלכם, מה שקשה במחוז שלנו.
אני קמה למחרת בבוקר בעייפות, אבל מוקדם, בידיעה שצריך לקום כי היום יום האסיף.
אני מדלגת מעל אוולין כדי לצחצח שיניים, לשטוף פנים, ואז אני פונה לאלק ואוולין, במטרה להעיר אותם, וחושבת על כמה הם דומים אחד לשני, ולאבא שלנו.
אלק נראה כמו גרסה צעירה וחזקה של אבא, לא הגרסה השבורה והרצוצה בכיסא הגלגלים, עם עיניים כבויות וידיים מנומרות מזקנה, אלא גרסה עם עיניים חומות נוצצות בהומור ושיער חום פרוע.
ואוולין עם הפנים המנומשות שלה והחיוך מאיר הפנים, נראית כמוהו בדיוק.
אני ואמא כל כך שונות מהם, עם העור החיוור והעיניים הכחולות, זה בגלל שהצד של אמא שלי היו סוחרים שהתיישבו פה בגלל שאמא ואבא שלי התאהבו.
שניהם גם טיפוסים שאוהבים לישון עד מאוחר, זה עוד דבר עליהם, אני מגלגלת עיניים וחוטפת משניהם את השמיכות, ושניהם פולטים קולות מחאה.
״אנחנו צריכים לקום, עוד מעט האסיף.״ אני מזכירה להם והם קמים לאיטם.
בזמן שאוולין מתקלחת אני הולכת להעיר את ההורים, ומוצאת את אבא כבר ער.
״אבא?״ אני נכנסת בזהירות לחדר שלהם, והוא מסמן עם אצבע על שפתיו, ומצביע על אמא השכובה במיטה.
״היום האסיף, היא כבר צריכה לקום.״ אני לוחשת אליו, והוא מחייך אליי חיוך כאוב.
״אני יודע, אבל היא פשוט נראית כל כך..״ הוא מצביע אליה, ואני מסתכלת ורואה איך בשנתה אמא נראית צעירה, הקמטים והעצבות נמחקים מפניה.
״אני יודעת, אבל אנחנו צריכים להיות שם.״ אני מסתכלת על אבא בעצב, והוא נאנח ומהנהן, ואני יוצאת מהחדר בשקט.
היו זמנים שבהם אבא היה הבן אדם האהוב עליי בעולם.
זה היה לפני שהוא קרס אחרי התאונה והשאיר את אלק, ילד בן 13 לטפל בילדות בנות 8 ו5, וציפה מאיתנו לכלכל את עצמנו, בלי שום כישורים מיוחדים.
אלק למד איך להניח מלכודות ביער ואיך לצוד עם חץ וקשת, בעזרת אליוט, אבא של פרסי, החבר הכי טוב של אלק.
עד שהוא למד איך לטפל בנו אליוט עזר לנו עם האוכל והבגדים, משתדל ככל יכולתו.
וסנדרה, אמא שלו, היא אישה מדהימה, היא לימדה אותי הכל על צמחים ביערות, מה שרוב האנשים במחוז שלנו יודעים, אבל אני למדתי גם על אלו שהקפיטול לא כוללים בתוכנית.
פרסי בן אדם טוב, והוא תמיד עוזר לאלק כל כך, ואני מעריכה אותו מאוד על זה.
אני לא חושבת שאי פעם אצליח לסלוח לאבא ואמא, אולי לאבא יותר מלאמא, הוא השתדל עד התאונה, אבל אמא הפסיקה להיות עצמה כשאחיה הקטן, ארתור, נהרג במשחקים שנתיים אחרי שאוולין נולדה.
אני שומעת את אוולין קוראת, אז אני הולכת לחדר.
היא כבר לבושה בשמלה ירוקה מתוקה שהייתה שלי פעם ובנעליים תואמות, ומחייכת אליי במראה.
״תוכלי לעשות לי צמה?״ היא מבקשת, ואני נענית, כמובן.
אני קולעת את שערה העבה והארוך לצמת דג, והיא כתודה דוחפת אותי לכיוון המקלחת בטענה שאני צריכה מקלחת בדחיפות.
אז אני אכן לוקחת מקלחת, מקרצפת את כל הלכלוך והזיעה שאני מרגישה שאני מכוסה בהם אף על פי שלא עבדתי היום, מקרצפת מעליי הכל.
אני יוצאת, מתנגבת, ומתלבשת בשמלה כחולה מקסימה שתואמת לעיניי. קניתי אותה במיוחד לאסיף, לבקשת אוולין, כי היא טוענת שלא קניתי שום דבר יפה לעצמי עידנים.
למען האמת, אני לא נהנית מדברים יפים. אני יודעת להעריך אותם, אבל בעיקר לפי הערך הכספי שלהם ובמשך כמה זמן הם יוכלו להאכיל אותנו. זה אולי נשמע חסר רגש, אבל הם לא מביאים לי שום תועלת, ואני לא אוהבת אותם כמו שאני מסוגלת לאהוב בני אדם.
אני מסרקת את שיערי הזהוב ומניחה לו להתייבש על גבי, ואז אני יורדת למטה, מוצאת את אלק עם השיער שלו מסודר בפעם הראשונה מזה שנה, ואת אוולין יושבת לידו, מלטפת את הברווז שלה, דאקי.
שם מקורי, אני יודעת.
הוא לא מביא לנו הרבה תועלת, ואני לא יכולה לומר שאני מחבבת אותו, אבל הוא משמח את אוולין אז אני סובלת אותו, כל עוד הוא משיג לעצמו אוכל באגם הקרוב. אני באמת לא בטוחה מה הוא אוכל, אבל זה לא מאוד מעניין אותי כל עוד אני לא זו שצריכה להביא לו את זה.
אנחנו יוצאים מהבית, ומגיעים לכיכר העיר.
אוולין מחזיקה בידי עד השנייה האחרונה שבה היא צריכה להיפרד ממני וללכת לעמוד בשוליים עם הזקנים והילדים.
אני עומדת מקדימה, יחד עם שאר בני השתים עשרה, ואלק עומד מאחורה, עם בני השבע עשרה.
אני נושמת עמוק, מנסה להרגיע את עצמי, ומקווה שזה לא יהיה מישהו שאני מכירה.
״שלום וברוכים הבאים למשחקי הרעב ה63 של פאנם!״ מברך ראש העיר שלנו.
הוא איש נמוך ורזה, שברירי, בעל קווצות שיער דליל וכסוף שנדבקות לקרקפתו.
הוא נושא נאום שלו אני לא מקשיבה, ובמקום זאת אני סורקת את סביבתי.
אני רואה את ברנדה, בלי החיוך הרחב שלה בדרך כלל, כוססת את ציפורניה, ואת דיין, נושם עמוק ומפוקק את מפרקי אצבעותיו.
רק שזה לא יהיה מישהו שאני מכירה.
אמיליה קרוט עולה לבמה, השיער הכתום הזרחני שלה אסוף בתסרוקת גבוהה ומתולתלת, ועינייה מאופרות באייליינר עם צורות שגולשות לאורך לחייה.
היא מחייכת חיוך רחב וחושף שיניים לבנות ומבהיקות, בעודה מברכת אותנו.
רק שזה לא יהיה מישהו שאני מכירה.
״גברות קודם!״ היא מכריזה, כמו כל שנה.
רק שזה לא יהיה מישהו שאני מכירה.
היא מחטטת בפתקים, ושולפת פתק יחיד.
רק שזה לא יהיה מישהו שאני מכירה.
היא פותחת את הפתק, מתבוננת בו.
רק שזה לא יהיה מישהו שאני מכירה.
״ליביה קולינס!״ היא קוראת.
טוב, זה לא מישהו שאני מכירה.