משחקי הרעב ה63

2

סנואו:
אני מטילה את הפגיונות, אחד אחרי השני, והם פוגעים לדמות העץ בראש, בחזה, ובמפשעה, אחד אחרי השני בסדר מדויק.
המדריך שלנו,ארקטורוס, מהנהן אליי באישור, מה שאומר שסיימתי להיום.
השעה כבר שעת ערב, ואני צריכה להכין לילדות ארוחת ערב ולעזור להם לקראת מחר.
אני מעמיסה את התיק הכבד שלי על כתפי, ויוצאת מהאגוז, האזור שבו אנחנו מתאמנים כדי להגיע יום אחד כקרייריסטים. בזכותו יש לנו הכי הרבה מנצחים.
אני הולכת במשך חמש דקות לכל היותר עד שאני מגיעה הביתה, בית גדול יחסית, בהתאם למשפחה של שבעה אנשים. שישה, אני נזכרת בתחושת צביטה.
אחותי הגדולה, אלן, שפחות או יותר גידלה אותנו, נפטרה לפני כמעט שנה.
מאז אני מגדלת את האחיות הקטנות שלי, וזה קשה, אבל לאבא לא אכפת.
אמא נפטרה קצת אחרי הולדת סידרין, לפני שלוש שנים.
היא טיפלה בנו עד אז, כי לאבא אף פעם לא היה אכפת. הוא תמיד רצה יורשים בנים, וקיבל רק בנות, ודאג להעניש את אמא על זה.
כאילו שהיא יכלה להחליט על מגדר התינוק.
אלן מתה באימונים, פגיון תועה. זה לימד אותי להשתמש בפגיונות שלי ביתר זהירות, גם אם זה לא היה הפיגיון שלי.
אני נכנסת, שואפת פנימה ריח נעים.
ליליאן, שהפכה לא מזמן לבת עשר, כבר יודעת לבשל נהדר, והיא תמיד מבשלת עד שאני מגיעה הביתה.
היא עומדת ליד השיש ובוחשת בסיר גדול נזיד, כנראה טלה.
אני מחבקת אותה מאחור ומלטפת את תלתליה, והיא מחייכת אליי.
״אני אקרא לכולם, כבר מוכן?״ אני מחווה עם ראשי אל הנזיד, והיא מהנהנת.
אני עולה למעלה לקרוא לקלאריס ולמרילין, האחיות בנות השמונה והשש שלי, ונתקלת בהן, פיזית, כשקלאריס רצה ונתקעת בי.
היא משמיעה צליל כמו חרק שנמעך, ומועדת אחורה.
מרילין באה בריצה אחריה, השיער האדום שלה בוהק.
היו שמועות שהיא לא של אבא שלנו ובעצם מהגנן, מכיוון שלה יש שיער אדום ועיניים ירוקות, ואילו כולנו עם שיער שחור ועיניים כהות, ותווים מחודדים ולא רכים כמו שלה.
הגנן נעלם לאחר מכן, והשמועות לא חזרו.
״הכל טוב?״ אני שואלת את קלאריס, מחזיקה בכתפיה כדי לייצב אותה.
״כן, כן״ היא מגלגלת עיניים.
״בואו, יש ארוחת ערב.״
אנחנו יורדות שלושתנו למטה איפה שליליאן כבר מסדרת את הצלחות, והן מתיישבות כשאני מביאה את סידרין מהמקום שלה על הספה, שם היא משתעשעת עם צעצוע עץ מוזר למראה.
היא מזעיפה אליי פנים כשאני לוקחת לה אותו, ואני מלטפת את ראשה.
אנחנו מקווים שהיא תתחיל לדבר בקרוב, היא מאחרת מאוד בקרב גילה ויודעת בעיקר למלמל מילים.
אנחנו אוכלים, די בדממה, האווירה קצת מתוחה.
מחר האסיף, וכולנו יודעים שיש סיכוי שאיבחר.
גם אם כן, השנה אף אחד לא יוכל להתנדב במקומי.
בשנה שעברה לאחר תהליך בחירות ארוך ומייגע במיוחד הקפיטול החליט שלא יהיו יותר התנדבויות במחוזות הגבוהים, כיוון שזה יצר תהליכי בחירות מסובכים וקשים.
אבל הפתק שלי הוא אחד מיני כל כך רבים, מה הסיכויים, בעצם?
״אז, מרי, איך את מסכמת את השבועיים הראשונים בבית ספר?״ אני שואלת את מרילין, שוברת את הדממה.
בגיל שש הילדים במחוז מתחילים ללמוד בבית הספר, מרי התחילה את לימודיה לפני שבועיים.
היא עונה לי בחיוך רחב, והאווירה מתגמשת ומתחממת.
בכנות, אני לא בן אדם חם. אני מעדיפה לדבר עם אנשים כמה שפחות, ואני לא מאוד אוהבת דברי נימוסין, סמול טוקס, או בעצם כל דבר שמערב התרועעות עם בני אדם, אבל האחיות הקטנות שלי מוציאות ממני צדדים אחרים. אני אוהבת אותן כמה שאני מסוגלת לאהוב מישהו.
אני מסיימת את ארוחת הערב שלי במהירות ומשאירה את הילדות לפטפט בעליזות, ואני הולכת לארגן הכל למחר.
אני מארגנת את הבגדים על המיטה של כל אחת מהן, בידיעה שמחר נהיה כולנו מפוזרות מכדי להחליט מה ללבוש.
בתוך מחוז שתיים יש לנו אספקות גדולות של בגדים משובחים, וגם אם רובם בגדי אימונים חלקם בגדים מהודרים, לארוחות ערב רשמיות ואירועים.
לעצמי אני מארגנת חליפה שחורה ומגפיים תואמות, ואז אני יורדת למטה לבדוק מה עם הבנות.
לילי כבר מקלחת את סידרין, וקלאריס ומרילין יושבות באמבטיה השנייה ביחד, מצחקקות על משהו.
״קדימה, תצאו, צריך לקום מוקדם מחר וגם אני צריכה להתקלח.״ אני אומרת למרילין וקלאריס, וקלאריס מגלגלת עיניים כשאני סוגרת להן את הברז.
אחרי ששתיהן, לילי וסידרין כבר עטופות טוב במיטותיהן, אני נכנסת להתקלח, שוטפת מעליי את הלכלוך והזיעה של היום, מעסה את שרירי הגב הכואבים שלי.
אני חופפת ושואפת מריח הלבנדר שממלא את החדר, חושבת על מחר.
הסיכויים זעירים, אבל הם לא לא קיימים. אבל אין לי באמת מה לדאוג, כשיש אנשים אחרים עם כל כך הרבה פתקים.
יש שמועה שמישהו בכיתות הגבוהות הכניס את השם שלו מאה פעמים, ואני לא יודעת אם להאמין לזה.
אני נשטפת פעם אחת אחרונה ויוצאת מהאמבט, מתעטפת במגבת רכה, והולכת לחדרי.
אני מתלבשת בזריזות בפיג׳מה ומברישה את שיערי, ואז נכנסת למיטה, עוצמת עיניים בחוזקה, משתדלת לא לחשוב על מחר.
לאחר אולי חצי שעה של התהפכות במיטה אני סוף סוף נרדמת, שוקעת לשינה חסרת חלומות.
אני מתעוררת למחרת בבוקר לשעון המעורר ששמתי לי, שעה וחצי לפני האסיף.
אני מתארגנת במהירות, מברישה את השיער שלי ולובשת את החליפה, זעה מעט כדי למתוח אותה ככל הניתן.
אני ניגשת לחדר של ליליאנה ומעירה אותה.
בניגוד לקטנות, ללילי יש שינה קלה מאוד, לא נדירים המקרים שבהם היא מתעוררת באמצע הלילה מרעש מרוחק.
״לילי...״ אני לוחשת אליה והיא כבר פוקחת את העיניים.
אחרי שהיא מאשרת שהיא תתלבש ותעיר את מרילין וקלאריס אני עוזבת אותה והולכת לחדר של סידרין, מנדנדת את הפעוטה בעדינות עד שהיא מתעוררת, מפהקת.
כשהייתי קטנה יותר, כשהמוות של אמא היה עוד טרי, בסתר ליבי האשמתי אותה. לולא היא, אמא עוד הייתה בחיים.
אבל כיום היא אחת מנקודות האור היחידות בחיי, אני אוהבת אותה יותר מכל דבר. האחיות הקטנות שלי, עם כמה שזה קשה לטפל בהן, הן האהובות עליי, באמת. אני לא בן אדם שאוהב אנשים אחרים, זה לא בטבע שלי, אבל הייתי מקריבה הכל בשבילן.
אחרי ארוחת בוקר מהירה אנחנו מגיעות לכיכר האסיף, שם כולם מתחלקים לפי קבוצות גיל.
אבא הגיע כנראה, אני לא יודעת איפה. לא ראיתי אותו הבוקר או אתמול בערב, אבל זה לא נדיר, לא ראיתי אותו בשנים האחרונות יותר מפעמים ספורות בחודש. הוא בעיקר מסתגר בחדר או בעבודה, לא דואג לחמשת הילדים שלו. אני לא חושבת שהוא היה עצוב בכלל כשאלן מתה.
אני ממשיכה להחזיק את סידרין, מאשרים לנו לעשות את זה עם ילדים מתחת לגיל ארבע, ואני מראה לאחרות לאן הן צריכות להגיע.
הן מתגודדות בשוליים, כמו כל הזקנים והילדים והמבוגרים שאינם נבחרים לאסיף.
סיסיליה, המקריאה השנתית של המחוז, עולה על הבמה לאחר שראש העיר נשא את הנאום הרגיל, המשעמם עד בחילה שלו, על גאוות מחוז שתיים המכובד - ומעפעפת בריסיה הנוצצים הסגולים, התואמים לשיערה המקורזל.
״ליידיז פירסט!״ היא מגחכת במבטא המגוחך שלה, עם הקול הגבוה והחיתוכים המשונים.
אצלנו במחוז כולם מאומנים רק בשביל הרגע הזה, אז כולם מחכים בנשימה עצורה, מקווים שהשם שלהם יעלה בגורל.
אני לא, אני לא יכולה לעזוב את הבנות רק כדי להילחם בזירה מלאה באויבים. ובשביל מה? בשביל התהילה, בשביל תכלית? לא תודה.
היא שולפת פתק בודד ופתאום נשימתי נעצרת כמו שאר המחוז. האם זה יהיה מישהו שאני מכירה? האם-
״סנואו ארדן!״ קוראת סיסיליה בחיוך רחב.