אחרי שבועיים
ירדן-
אני יורדת במדרגות ישר לסלון, מתכוונת לצאת לבריכה. אני לובשת בגד ים כחול רויאל עם מגבת על ידי.
אני רואה את תומר יושב על הספה ואני עומדת מולו.
״אני יורדת לבריכה, באלך להצטרף?״ אני שואלת.
אני ותומר לא דיברנו על מה שקרה בנשף, או בכלל על מה שקורה בינינו.
התנהגנו אחד לשנייה כרגיל, כמו ידידים. ידידים עם מתח מיני...
הוא מביט בי בעיניים, מנסה לא לסרוק את גופי.
״בטח, אני כבר בא.״ הוא אומר ואני מחייכת חיוך קטן וממשיכה ללכת לבריכה.
אני פורסת את המגבת על מיטת השיזוף ומורחת לעצמי קרם הגנה.
אחרי שסיימתי אני קופצת לבריכה והמים הקרים נוגעים בגופי ועושים לי צמרמורת.
עדיין לא יצא לי בכלל להיות בבריכה, פשוט לא היה לי זמן עם כל מה שקרה.
אחרי כמה דקות שאני במים, תומר יוצא מהוטרינה עם גופיה, בגד ים ומשקפי שמש.
נראה חתיך מתמיד.
״איך המים?״ הוא שואל ואני נשענת על מעקה הבריכה. ״מרעננים.״ אני עונה ולא מפסיקה לסרוק את גופו.
הוא מוריד את החולצה שלו בשנייה, וחושף את בטנו השרירי.
גוד הוא כזה חתיך.
הוא מוריד את משקפי השמש שלו גם כן, וקופץ לבריכה.
אני מתרחקת מהמעקה ועומדת מולו. הוא מעביר את ידו בשערו הרטוב, ואני נושכת את שפתיי.
״כדי לך להפסיק לעשות את זה.״ הוא אומר, ואני מסתכלת בשאלה.
״מה?״ אני שואלת בתמימות, והוא מנענע את הראש ומגחך. זה בגלל שנשכתי את השפה?
הוא מתעלם משאלתי ומתחיל לשחות ברחבי הבריכה.
אני רק צופה בו. הוא שוחה לעברי ואני יוצאת מהבריכה ויושבת על המעקה, כך שרגליי עדיין טבולות במים.
הוא מתרומם ועומד מולי. די רחוק ממני, אבל עדיין קרוב.
המתח המיני בינינו לא הפסיק בשבועיים האלה, ושנינו פשוט מתעלמים מזה.
אני לא יודעת איך להגדיר את המצב בינינו. אבל ידידים אנחנו לא.
הוא מתקרב אליי. אפילו יותר מידי, שחשבתי שיבוא לנשק אותי. אבל לבסוף הוא עמד לידי, נשען על המעקה בידיו ויצא בתנופה מהמים.
אני לא מורידה את מבטי מגופו, ואני פתאום שמה לב לשריטות ופצעים על גבו. אף פעם לא שמתי לב אליהם, הוא הסתובב המון בלי חולצה בבית, ואף פעם לא ראיתי אותם. יכול להיות שזה מעכשיו?
דאגה התחילה להתפשט בגופי.
מה לעזאזל קרה לו?
אני גם קמה מהמים ומסתובבת אליו.
״מה קרה לך?״ אני שואלת בדאגה.
״על מה את מדברת?״ הוא שואל.
״המכות שעל הגב שלך, איך זה קרה?״ אני שואלת.
״זה כלום.״ הוא אומר בפשטות.
״זה לא נראה כלום. לפחות מרחת על זה משהו?״ אני שואלת.
והוא מסתכל עליי במבט מוזר ״ממתי מורחים משחה על מכות יבשות?״ הוא שאל.
הרמתי גבה ״לפעמים אתה מתנהג כמו טיפש גמור...״ אני אומרת ביאוש.
״אני דקה באה להביא משהו.״ אני אומרת ונכנסת לבית.
אני נכנסת לשירותים שבקומה הראשונה ופותחת את ארון התרופות, ומוצאת משחה שמטפלת במכות. אל תשאלו למה יש לנו את זה.
אני יוצאת בחזרה לבריכה ותומר יושב על מיטת השיזוף, מחכה לי.
הוא מתיישר ואני יושבת מאחוריו.
״הבאתי משחה, אני אמרח לך קצת..״ אני אומרת ״את לא חייבת, אני יכול לבד.״ הוא אומר.
״אני יודעת שאתה יכול...״ אני אומרת ברכות והוא נותן לי לשים לו.
אני מוציאה קצת חומר, ואני מורחת לו את פצעיו.
הוא נאנח, כנראה מהכאב.
״אני מצטערת.״ אני אומרת בלחש. ״זה בסדר.״ הוא אומר ברכות.
״עדיין לא סיפרת לי איך זה קרה.״ אני אומרת, נשארת בעמדה שלי, לא אזוז עד שלא יספר לי.
״ירדן, את לא צריכה לשמוע את זה. זה באמת כלום.״ הוא אומר ואני נאנחת בעצבים.
״זה לא כלום! בחייאת תומר, תסתכל על עצמך, כל הגב שלך מלא במכות, שאף פעם לא שמתי לב אליהם, וזה אומר שזה קרה לא מזמן ומשהו קרה.״
אני אומרת.
״לא ידעתי שאת שמה לב לגוף שלי...״ הוא אומר, ואני יכולה לשמוע את חיוכו כשאמר את זה.
אני מגלגלת עיניים לשמע דבריו ומשיכה למרוח לו.
״אתה לא רוצה לספר לי? אוקי. אתה לא חייב. אבל אל תתפלא אם אגלה בסוף לבד.״ אני אומרת.
אז אחרי המון זמן שלא העלתי פרק, הנה לכם!
עכשיו אני אשתדל לכתוב יותר ולהעלות לכם באמת כל יום!
