אֵלִי

פרולוג

"זוריק" אני לוחשת באוזנה של ביתי הקטנה. שיערה הזהוב סתור על פניה המזיעות, היא בשלב השינה העמוקה ונראה שחולמת חלום מסעיר במיוחד. הכותנת הדהויה שעל גופה התגלגלה במעלה בטנה וחושפת את עורה החלק. "אני מצטערת" אני לוחשת באוזנה מבלי שהיא שומעת, אולי רק אם נכנסתי לה חלום.
אני מפרידה את אצבעותיה מבובת הצב שהיא כל כך אוהבת. היא קוראת לו צ׳רלי, כמו הכלב של השכנים שחלמה שיהיה לה גם. הבטחתי לה שיום אחד יהיה לה כלב, הבטחתי ואני גם אקיים.
אני הרי אעשה הכל כדי לראות אותה מאושרת.
בגלל זה אני כאן, באישון הלילה רועדת מפחד.
מזיעה מכלי השכבות שהעמסתי על גופי, אני לא יכולה לקחת איתי תיק.
הראש שלי מתפוצץ מרוב מחשבות.
ואני בכל רגע עלולה להתמוטט מרוב סטרס.
אבל אני חייבת את זה.
את חיי שלי כבר הבנתי שלא אחיה, אפשר לקרוא לזה להתקיים או לשרוד.
אבל אני חייבת את זה לזוהר. לה מגיעה לחיות חיים טובים ומלאים. לחלום חלומות ולהגשים אותם.
החיים שלה לפחות, לא יעצרו עוד לפני שבכלל התחילו.

היום בארוחת הערב, שצבי חזר מהישיבה הגשתי לו מנה של בקר עם אפונה. זו המנה האהובה עליו. הפעם הוספתי לרוטב האדום כדור שינה שריסקתי במים רותחים.
הוא הולך לישון חזק הלילה. חזק מאוד.

אני מרימה את זוהר הקטנה וגופה הרדום נשמט על כתפי. אני מכסה את גופה עליי בשמיכת הצמר הקטנה שלה ששימשה אותה מאז שנולדה. אני לוטשת מבט אחרון בדירה הקטנה בעלת המטבח עם הדלתות הכחולות והחלונות הרחבים. בזהירות קודש, כמעט בטלפתיה אני סוגרת את הדלת.
כשאנחנו בצד השני של הדירה אנחת רווחה עמוקה משתחררת מגופי הדרוך.
המסע שלנו התחיל.

עזבתי את הבית בלי כלום.
בלי כלום מלבד ארבע שכבות בגדים, פאוץ שצמוד לגופי שבתוכו שני דרכונים, שטר של מאה שקלים ומוצץ ורוד זוהר בחושך.
אלו רק אני וזוהר.
אני יורדת את ארבעת הקומות ברגל כשזוהר הקטנה מקפצת על גופי. אני מנסה למצוא את האיזון המושלם מבין לדלג במדרגות מהר מספיק לבין לעשות זאת במתינות, על מנת שתנועותיי החדות לא יעירו אותה.
כשאני משלימה את המשימה וגופי ניצב באוויר הפתוח אני משחררת עוד אנחת רווחה. האוויר הקר של לילות ספטמבר טופח על גופי, וכל מה שחשוב לי זה להדק על זוהר את השמיכה.
היא משרבבת את שפתיה ומרימה את ראשה לרגע, אני נדרכת ונרגעת בחזרה כשהיא שמה את לחיה השניה הפעם על כפתי, ממשיכה בשינתה העמוקה.
גם היא, כמו אביה, זכתה הערב למנה מיוחדת של בקר עם אפונה.

יהיה טיפשי מצידי לבזבז את המזומן שלי על מונית לתחנת הרכבת כשהמרחק הוא חצי שעת הליכה. אני משכנעת את עצמי בראש שהקור החריף רק ירענן אותי בהליכה כשאני סוחבת מעליי כל כך הרבה. אני גם מספרת לעצמי סיפור שהחשיכה לא מפחידה אותי, הרי הלילה בישלתי בקר ואפונה ברוטב עגבניות עם סם שינה. הליכה בלילה זה כבר קטן על אמיצה שכמותי.
אני משנסת מותניים ומתחילה ללכת. אני הולכת כאילו אין מחר, רגל רודפת רגל. המשקל של זוהר על בטני הקשה לא גורם לי לעצור ולו לרגע.
אני חייבת להגיע לרכבת הראשונה ולעלות עליה.
אני חייבת לברוח.
אני חייבת לצאת מהחיים שנכנסתי אליהם בחיים ויצאתי מהם חצי מתה.