כחודש חלף מאז שהלכה לאיבוד ביער. בבוקר שלאחר הפגישה שלה עם הרוח, התעוררה בבית הזעיר שלה, והייתה חושבת שהכל היה חלום; לולא הייתה מסריחה ומטונפת לחלוטין, ובידה השי שרוח היער הותירה לה - כוכב קטן ומשונן בעל שש פינות, שאמי לא הבינה מה מטרתו. היא ניסתה להסתכל עליו בשמש, בצל, לסובב אותו - אך כלום לא קרה. במשיכת כתפיים קלה, עטפה אותו במטפחת, ושמרה אותו תמיד צמוד אליה.
היא זכרה מה הרוח אמרה לה לגבי האבנים - הגנבים הניחו כל אחת מהן במקום ההפוך ממנה, על מנת שהאיזון בעולם לא יקרוס ויהרס. וכך יכלה אמי להבין, או לפחות, לנסות, לנחש איפה הן עשויות להיות. היא ניסתה לחשוב - איזה מקום הפוך מהאנרגיות?
תחילה ניחשה שאנרגיית הים בטח במדבר, אך ככל שחשבה על כך יותר, כך זה הרגיש לה פחות הגיוני - יש הרבה מדבריות, אז איזה אחת, והאם זה עד כדי כך פשוט? היא גם התחילה לחשוב, איפה בעולם יש הכי הרבה חיים, או מהיכן החלו החיים? והמחשבות האלו גרמו לה לנדוד לאפריקה, לג'ונגלים.
אך האם זה עד כדי כך פשוט?
ואיפה בכדור הארץ אין כוח משיכה?
ואיזה מקום כבר מת בכדור הארץ?
הראש שלה כבר כאב מכל המחשבות הללו. היא רצתה להשיב את האבנים לרוח, אך בו-זמנית הרגישה חסרת אונים! לא יכלה הרוח להותיר עבורה מעט רמזים, לפחות?
בבוקר אחד, כחודש ושבוע לאחר שנפגשה עם הרוח, היא התעוררה ממורמרת ועגמומית. היא מעולם לא קראה ספר שבו על הגיבור הוטלה משימה דחופה, והוא המשיך לחיות את חיי היום-יום שלו במשך חודש ושבוע במקום לצאת מיד לדרך.
ממש מתסכל! אפילו כוס תה חמה לא שיפרה את מצב רוחה, והדבר היחיד שמילא את לבה בהתרגשות היה המכתב שקיבלה. היא קרעה ברעב עצבני את המעטפה הצהבהבה, ומיהרה לכלות את המילים בשקיקה. על המכתב לא היה שם המוען, אלא רק שמה של אמי, כתוב באותיות נמתחות וארוכות. היא לא זיהתה את כתב היד, עד שניזכרה לפתע באיש צעיר שהכירה פעם, שאחז בידו ענף ארוך וכתב את שמה של אמי בחול, לצד המדורה החמה בערב סתיו קריר.
היא חייכה, וקראה את המכתב שלו באנחה קטנה, מלאה בנוסטלגיה.
"אמי היר!
בהנחה שאת עדיין גרה בניו-רייטווד, אני מגיע לעיר, לבקר קרובי משפחה. אולי נוכל להתראות, אם תרצי. אני אמור לנחות בשעה חמש בערב, ביום חמישי, השלישי באוגוסט.
שלך,
גִ'יאוֹ אֵזֵלִי."
יום חמישי, השלישי באוגוסט?
זה מחר! אמי כבר הרגישה פחות מדוכדכת! היא אפילו שמחה, ולכן החליטה להעסיק את עצמה עד שתגיע השעה חמש בערב ביום חמישי. היא חשבה שללכת לפגוש את ג'יאו זה רעיון חביב בהחלט, אך לאן ילכו ביחד? היא הסמיקה לחלוטין כשחשבה על כך שאולי יעצרו בביתה, והבית יהיה מבולגן לחלוטין, והיא תהיה נבוכה... אז מאותו הרגע החלה לקרצף, לסדר, ובעיקר - להסתיר. היא ניקתה את השירותים, אפילו את המגירות שמתחת לכיור, תרה בעינה אחר כל נקודת אבק או קור עכביש מתגנב, שפשפה את רצפת המטבח הפצפון, הציעה את מיטתה הקטנטנה, ושטפה את כל הכלים שלא הייתה לה הזדמנות עדיין. כל דבר שלא יכלה לסלק, החביאה מאחורי הספה, או בתוך הארון - ניירות קטנים ומרקיבים, רובם חסרי משמעות, אך היא לא יכלה לדעת בוודאות, היא מצאה קנווס קטן, שעליו צויר ביד חובבנית וורד כחלחל, ושלוש קופסאות ריקות של ממתקים, שאמא שלה שלחה לה בכל חג, אך היא לא רצתה לזרוק... היא אפילו זרקה שעון שבור ממתחת למיטתה, ונרתעה מעט כששמעה צלילי זכוכית נשברת.
ג'יאו היה איש משונה. הוא תמיד נשא עליו קרפד מחמד ששמו פיצה, הוא אפילו לימד אותו תרגילים! פיצה ידע לקפוץ אל תוך לולאה, לטפס היישר אל הכתף של ג'יאו, וטריקים נוספים שלא היו מביישים את מיומני התוכים והכלבים.
ג'יאו היה קצת מופנם, אולי קצת ביישן, אך לאחר שנפתח בפני אמי היא זכתה להכיר את הצד הבדרן שלו, הוא אהב להתבדח ולהמציא משחקי מילים גרועים, והבדיחות המעט עלובות שלו היו מעלות חיוך על פניה, במיוחד כי לפעמים הבדיחות שלו נהרסו קצת, כשהמיר אותן לשפת הסימנים...
הם הכירו במהלך טיול באפריקה, והחליטו השניים לחבור ולהגיע לסיום הטרק ביחד. אמי טיילה לבד בזמנו, וגם הוא, וכשהטיול נגמר היא כתבה לו על דף קטן את הכתובת שלה, ואז נפרדו דרכי השניים.
היא פגשה אותו שנית במאצ'ו פיצ'ו, ומאז לא שמעה מג'יאו אזלי.
היממה נמתחה ונמתחה כמסטיק שממאן להסתלק מסוליית נעל, ואמי אחזה בידה ספר מאובק ועב-כרס שקראה כבר לפחות אין ספור פעמים, אך לא משנה כמה ניסתה להתרכז בעמודים המוכרים והאהובים, לא הצליחה לקרוא. מחשבותיה המשיכו לנדוד בחזרה אל הרוח, אל המטרה שלה, והיא התבוססה בכישלון שלה עצמה, שלא הצליחה עדיין למצוא שום אבן כשהמצב כה דחוף... היא אפילו חשבה על ג'יאו, וכמה אנוכי מצדה יהיה לפגוש חבר וותיק כשעליה למהר ולמצוא את האבנים הנשגבות.
כעס החל לפעפע בה כארס נחש. היא תמיד נכשלה בסוף, לא משנה מה ניסתה לעשות!
היא ניסתה להיות ילדה רגילה, למרות שהייתה שונה מאחרים, וניסתה להתבסס ולהיות אהובה בתוך משפחה של מוזיקאים, אפילו בתור הכבשה השחורה, הילדה החירשת חסרת הכישורים. היא לא יכלה לשמוע כשאמא שלה שרה לאחיה ואחיותה שירי ערש, אלא רק לצפות בחוסר שייכות ממיטתה, לילה אחר לילה. היא כל כך השתוקקה שהוריה יהיו גאים בה, ומעבר לשעמום שתמיד שרר סביבה, הרצון להיות מוערכת דחף אותה. כשנכשלה בלצייר יפה, או לכתוב פואמות מדהימות, היא חשה עליבות ובושה, ואפילו קנאה.
היא קינאה באחים שלה, שיכלו לנגן על כינור ופסנתר וחצוצרה, ובאחיותיה, שלפי התיאורים, שרו כמלאכיות, וזכרה בכאב את כל הפעמים שבהן בקונצרטים של אחותה הייתה מזמינה חברה במקומה, ביחד עם שאר המשפחה של אמי, בטענה שהיא לא תוכל לשמוע בכל מקרה.
היא זכרה את הירח מביט בה בעצב דרך החלון, ובבכי חנוק, כשקברה את פניה בכר הרך, מפני שהרגישה לא אהובה.
מבלי לשים לב, שלפה מכיסה את הכוכב הקטן שקיבלה מהרוח. היא לטשה בו מבט עייף, באור השחר השוקע, בעיניים מצועפות, עפעפיה כבדים אט-אט, ורגע לפני שנרדמה - שמה לב שנקודה בקצהו של אחד החודים זהרה בכתום...
YOU ARE READING
אמי וששת האבנים
Adventureבאחד מטיוליה של אמי - מדריכת הטיולים החירשת - היא הלכה לאיבוד. כשמצאה מקדש עתיק בלב היער, חייה השתנו לנצח. אמי הופכת לשליחת הרוחות, ועליה לגרש מן העולם את השחיתות והרקב שמפירים את האיזון שבעולם.
