לכתוב למגירה | וואנשוטים | two

[9] הוריקן

שלושת חברי להקת הוריקן, להקת הבנים הכי מצליחה כרגע, עומדים על הבמה, מנגנים ושרים את סוף השיר שאיתו פרצו רק לפני כמה חודשים, 'לייב אקשן'.
אני, שעמדתי לפני שורת האבטחה יחד עם כל צוותי ההפקה ובעלי האישור המיוחד, עדיין הייתי במרחק גדול מהבמה- אבל החיוכים והעיניים הבוהקות של הכוכבים התנופפו מכל המסכים האלקטרונים שהקרינו את ההופעה במקביל, כך שעדיין חייכתי לעצמי בשקט, שמחה בשמחתם.
גאה בהם.
למרות כל מה שקרה, למרות כל הריבים, הטעויות, השקרים...
בסוף הם באו באמת כמו הוריקן אמיתי לחיי, שיקשקו את היסודות שלי והפילו אותי מהרגליים.
אבל קמתי חזקה יותר, חכמה יותר, בוגרת יותר וגם.. אוהבת יותר. אני משהי אחרת בזכותם, ובחיים לא הייתי מוותרת על כך, או על ההיכרות עם כל אחד מהם.
אפילו עם-
"לפני שנמשיך, אני אשמח לומר כמה מילים."
העיניים שלי מתמגנטות חזרה אל הבמה, אל הזמר הצעיר שאוחז מיקרופון ביד עם מבט בוער בעיניים.
"את השיר הבא עוד לא שמעתם, הוא חדש ישר מהתנור."
אני ממצמצת בהפתעה. להוריקן אין שיר חדש. אני יודעת כי כל שיר חדש שעומד לצאת, קודם מגיע אלי ואני שומעת ומעבירה ביקורת.
"וכתבתי, כתבנו, את השיר הזה על בחורה מאוד מאוד מיוחדת לנו, שנמצאת בקהל."
הלב שלי פועם בחוזקה.
"קוראים לשיר 'ירח לבן', חברים, והוא מוקדש לאשלי."
אני שוכחת לנשום, ומועדת אחורה בהפתעה, רק כדי ליפול הישר אל בין זרועות שעוטפות אותי מאחור. אני נרתעת, כמעט נופלת שוב אבל מתייצבת בזמן כדי להביט בוורוניקה. הזרועות שלה עדיין שלוחות קדימה לעברי, אבל היא לא מנסה לגעת בי כשהיא לוחשת, "הפתעה..?"
אני מביטה בה בהלם, רואה מטושטש ועקום בו זמנית.
הבומים מהרמקולים מתערבבים עם הפעימות לב שלי, ואני לא בטוחה מי מהם יותר חזק.
יש שיר ברקע, אני כמעט שומעת אותו מרקד סביב האוזניים שלי, אבל אני שומעת רק בומים ואת הדם ששואג באוזניים שלי שהמנגינה והמילים נופלות לפני שהן מצליחות לחדור אליי.
"אשלי??" ורוניקה זועקת פתאום, ואני מתחילה לראות אותה מזנקת לכיווני.
בשולי הראייה שלי מתחילה להתאסף חשיכה, ובשנייה אחת אינסופית אני תוהה אם היא תגיע אליי לפני שוורוניקה תגיע.
הדבר האחרון שאני רואה זה את האדמה מקרוב מאוד, וטיפות קטנות של אדום בוהק, אדום דם, ניתזות עליה.
החשיכה מנצחת.

- - -

~לפני שישה חודשים~

הכל התחיל בשיר.
כן, אני יודעת שזה נשמע קלישאתי, אבל ככה זה באמת היה.
אז, אני הייתי סתם עוד אחת משכבת י"א, מנסה לעמוד בלחץ של הלימודים ולתחזק חיי חברה במקביל.
עד שיום אחד שלושה נערים מכיתה י"ב ביקשו ממני לעזור להם באיזה שיר אחד שהם כותבים, בשם 'לייב אקשן'.
מאוחר יותר אני אעזור להם להחליט על השם 'הוריקן' ללהקה שלהם.
וכמה שבועות אחרי זה..
כמה שבועות אחרי זה כל העולם דיבר על שלושת הנערים שהחיים שלהם השתנו ברגע.
אבל אף אחד לא דיבר על איך שגם החיים שלי השתנו, יחד איתם.

●○●○●○●○●○●

אוקיי אז זה העניין-
זה וואנשוט
אבל תכלס זה סיפור שבא לי לכתוב. השאלה אם יש קוראים לזה? פוטנציאל?
בדרך כלל אני פחות בקטע הקלישאתי הזה, אבל משהו ברעיון הזה קורץ לי ממש.
וגם קלישאות זה כיף לפעמים!!!
במיוחד עם כמה סיפורי אהבה מעניינים, סיפורי רקע דרמטים ולהקת בנעם מפורסמת :)
אז...

מה אומרים?