His girl [1]

דומיניק (15)

יצאתי מהמקלחת.
מה שרוז אמרה עצבן אותי כל כך.. אמא שלי לא זונה.
היא האישה האחרונה בעולם שאפשר לקרוא לה זונה.
אבא שלי אנס אותה במשך שנים.
הוא הכריח אותי לצפות בו אונס אותה.
מיה לא יודעת על זה, ולאונרדו יודע רק חלק מהסיפור.
אני רצחתי את אבא אחרי שרצח את אמא בגלל זה.
מבחינת מיה אמא התאבדה, אבל אבא רצח אותה, אני יודע את זה.
הוא רצח אותה שהייתי בן שש עשרה.
אני רצחתי אותו שהייתי בן שמונה עשרה.
לאונרדו היה אמור לעזור לי, אבל הוא 'עזב', ולכן עשיתי את זה לבד.
התלבשתי בג'ינס וטי-שירט וירדתי למטה.
רוז ישבה בסלון ולאונרדו לידה.
"הוא לא שונא אותך, רוז.. הוא רק כועס,"
"ממש כועס," לחשה.
לאונרדו הרים את מבטו אליי וסימנתי לו ללכת.
הוא הנהן והלך ורוז הסתובבה אליי.
"אתה כועס?"
"כן."
"עליי?"
"קצת." אמרתי והתיישבתי מולה.
משכתי אותה אליי ונישקתי את שפתיה.
היא בחנה אותי והתיישבה עליי, טמנה את ראשה בשקע צווארי ונאנחה.
"טוב.. אני לא אוהבת שאתה כועס עליי,"
"אני לא.. פאק. אני שונא שקוראים לאמא שלי ככה כי אנסו אותה, בסדר? אנסו אותה ואני הייתי מוכרח לראות את זה ולא לעשות כלום." נישקתי את צווארה ושמעתי את הבכי השקט שלה.
"אל תבכי."
"כואב לי, דום.." הרמתי את החולצה שלה והשכבתי אותה על הספה.
"אלוהים, רוז.. זה נראה לא טוב," התכופפתי ונישקתי את גבה.
"ילדה שלי," נאנחתי. "אולי כדאי שאני אקרא לרופא שלנו, שיסתכל על זה." היא הנהנה וניגבתי את הדמעות שלה.

אחרי שהרופא בדק את הגב שלה, עלינו לחדר שלי והיא נשכבה על המיטה ובחנה אותי בעיניה החומות.
"לא. אני לא רואה 'אלאדין' עוד פעם, ילדה." היא בחנה אותי, הסתכלה עליי במבט הזה, שאי אפשר לעמוד בפניו.
"לא." אמרתי והסטתי את מבטי ממנה. "נו, דום, בבקשה.."
"אין מצב, ילדה."
"נו, דומיניק, בבקשה, בבקשה, בבקשה.." היא הבליטה את שפתה התחתונה.
"זין.." מלמלתי. "בסדר,"
"יש! תודה, תודה, תודה!" היא קפצה ונישקה אותי.
הדלקתי את הטלוויזיה, שמתי את הסרט המזוין ונשכתי לידה.
הסרט התחיל ונישקתי את צווארה בעדינות. "אני צריך ללכת, ילדה."
"מה? לאן?"
"לעבוד. אני אחזור עוד מעט, אני במפקדה אם את צריכה משהו." היא הנהנה. "מיה כאן?"
"היא בבית יתומים, היא תחזור רק עוד חצי שעה," היא הנהנה.
מאז מה שקרה, שרוז ירתה באבא שלה ובדין, היא לא עבדה בבית יתומים.
היא לא מודה בזה, אבל נראה לי שהיא מפחדת לעבוד שם, לפגוע בילדים..
ירדתי למטה ובחנתי את איידן, שהתמזמז עם הוון - אחת מהעובדות שלנו.
אלוהים, האיש הזה הוא מכונה של זיונים.
הנדתי בראשי בחוסר אמון ונכנסתי למפקדה.

"איפה היא?" ג'יימס שאל. "בחדר שלי, צופה ב-"
"אלאדין." הוא אמר ובחן אותי שהנהנתי.
התיישבתי מולו והעברתי את ידי בשיערי.
"אני לא מבין למה היא כל כך אוהבת את הסרט הזה."
"כשהיינו קטנים, ואבא היה מרביץ לנו, הייתי מגן עליה ואז שם לה בטלוויזיה אלאדין, אני חושב שמתישהו הסרט הזה הפך להיות אחד מהדברים שהכי מרגיעים אותה."
"אז היא לא מאוהבת באלאדין?" הוא גיחך והעביר את ידו בשיערו.
"אולי, אבל לא נראה לי.."
"יופי.." מלמלתי.
"טוב, יש עסקאת סמים עם איזה נער שלא שילם לנו על הסמים שמכרנו לו בפעמים קודמות."
"בכלל לא?" הוא הניד בראשו וכיווצתי את מצחי בבלבול. "הוא היה חייב לנו חמשת אלפים דולר, ושילם רק שלושת אלפים חמש מאות דולר."
"מי טיפל בעסקה הזאת?" שאלתי בזעם.
מי האידיוט שלא דאג שהוא ישלם לנו? אם הוא קנה מאיתנו, הוא צריך לדעת שהוא צריך לשלם.
"אחד מהחיילים שלך, אני לא בטוח מי."
"ומתי הפעם הבאה שהוא-"
"עוד שעה." הנהנתי. "אנחנו נלך. שנינו."
"כדאי שלאונרדו גם יבוא," אמר והנדתי בראשי.
אחרי מה שקרה בשבועיים האחרונים עם לאונרדו, אני לא רוצה שהוא יתקרב לסמים בכלל.
הנהנתי והמשכנו לעבוד על כל מיני דברים, עסקאות נשקים, הכנסות של כספים מהמועדונים..
לבסוף, נכנסנו ללמבורגיני שלי והתחלנו לנסוע למיקום.
זו הייתה סמטה חשוכה, נראה שמאחורי תיכון, אבל אני לא בטוח.
"איך קוראים לו?"
"ג'קסון מור." ליקקתי את שפתיי והנהנתי.
הוצאתי סיגריה והדלקתי אותה וכך גם ג'יימס.
"אני לא חושב שהוא ישלם הכל היום," הוא אמר. "בסדר, אנחנו נדאג לכך שעד סוף היום כל הכסף שהוא חייב לנו יהיה אצלנו."
מישהו נכנס לסמטה ובחנתי אותו, או יותר נכון אותה?
"לא אמרת שקוראים לו ג'קסון מור?" שאלתי בשקט את ג'יימס.
"כן.." הוא מלמל ונאנח.
"יש כאן מישהו?" הנערה שאלה ובחנה את המקום.
"אני.. אני הבאתי את הכסף." התקדמתי אליה, שהסיגריה בין שפתיי.
"מה את עושה כאן?" שאלתי ובחנתי אותה.
"אנ..אני-"
"סופיה?" ג'יימס שאל והתקרב אליה.
"ג'יימס?" היא שאלה בבלבול ובחנה אותו. "מה אתה עושה כאן?"
"מה את עושה כאן, סופיה? ממתי את מתעסקת עם סמים?"
"אני.. פשוט קח את הכסף," היא נתנה לו את הכסף והוא משך אותה אליו.
"מה, לעזאזל, את עושה כאן?"
"תעזוב אותי, ג'יימ-"
"מה את עושה כאן?!" הוא נהם.
"הוא.. הוא פחד ש.. אתה מכאיב לי, ג'יימס," הוא שחרר אותה קצת ובחן אותה בזעם.
מה הסיפור שלהם?
מאיפה הם מכירים?
"קטנטנה, תסתכלי עליי." הוא פקד עליה.
"תעזוב אותי."
"סופיה, תגידי לי למה את מתעסקת עם סמים או שאני נשבע שאני אתקשר לאח שלך."
"חבר שלי ביקש ממני, הוא איים עליי שיפרד ממני אם לא אסכים. לא רציתי שניפרד, ג'יימס.." היא לחשה. "טוב, היית צריכה לסרב ולהיפרד ממני. תתרחקי מהאידיוט הזה, הוא לא טוב בשבילך." היא השפילה את מבטה והוא לחש משהו לאוזנה שגרם לה להנהן.
הוא נתן לי את הכסף וספרתי אותו.
"יש כאן רק אלף." נהמתי. "אני.. זה מה שהוא הביא לי, אדוני.. אני לא-" תפסתי את ידה בחוזקה והיא בחנה אותי.
"תקראי לחבר האידיוט שלך ותגידי לו שיביא לי את הכסף שלי עכשיו."
"אין.. אין לו, אדוני.."
"תעזוב אותה." ג'יימס נהם עליי ומשך אותה אליו.
"סופיה, אנחנו נחזור לכאן מחר, באותה השעה. תגידי לו שיביא את הכסף, כי אם לא זה לא יגמר טוב. את תצטרכי להיפרד ממנו ולא כי את רוצה או הוא רוצה."
"ממתי אתה מתעסק בדברים האלו?" היא שאלה אותי בשקט ובחנה אותו.
"מאז שאני רוצה. תעשי את מה שביקשתי, סופיה. אני לא רוצה שתסבלי בגללו או תשלמי על הדברים המטומטמים שהוא עשה."
"אני ילדה גדולה, ג'יימס."
"את בת שש עשרה, את פצפונת."
"אתה רק בן עשרים וארבע." היא לחשה ובחנה אותו. "תמיד היית מניאק," הוא חייך אליה.
"לכי לשיעור, אני חושב שאת מאחרת."
"לך תזדיין."
"סופיה." הוא נהם. "אני שונאת אותך." אמרה ורצה החוצה מהסמטה החשוכה. בדרך היה נשמע שהיא נפלה והיא גנחה בכאב.
"את בסדר?" הוא שאל אותה ודאגה נשמעה בקולו.
"כן." היא נהמה והמשיכה לרוץ.

"מה הסיפור איתה?" שאלתי אותו שנכנסנו ללמבורגיני שלי.
"אח שלה היה החבר הכי טוב שלי לפני כמה שנים,"
"מה לחשת לה?"
"אם הייתי רוצה שתדע, לא הייתי לוחש." הוא אמר.
גיחכתי והעברתי יד אחת בשיערי.
"יש לך הרבה אומץ בהתחשב בעובדה שאתה רק חייל ואני הקאפו שלך."
"אני לא 'רק חייל'." הוא אמר ונעץ בי מבט. "אני אח של חברה שלך, ואתה יודע שאם תיפגע בי, היא תשנא אותך לנצח."
"היא לא מחבבת אותך במיוחד, אתה יודע.." אמרתי.
"אולי, אבל היא עדיין אחותי." הנדתי בראשי בחוסר אמון.
"לא, אבל באמת, מה לחשת לה?"
"זה לא עניינך, דומיניק." הוא חשק את שיניו.
"כן, מה שתגיד.." מלמלתי.

נכנסתי לחדר שלי ושמעתי את רוז בוכה, אבל לא ראיתי אותה על המיטה או על הרצפה.
"רוז?" שאלתי. "איפה את, ילדה?"
"תעזוב אותי," לחשה. "רוז.." נאנחתי והתקדמתי לארון בחדר שלי, משם הקול בא.
פתחתי את דלתות הארון.
זין.
מה לעזאזל היא עושה כאן? בתוך הארון?
"היי, היי ילדה," לחשתי וניגבתי את הדמעות שלה.
"תסתכלי עליי." היא הרימה את מבטי אליי והסמיקה במבוכה.
"מה קרה, ילדה?"
"אני לא יודעת.. כנראה חלמתי ו-" היא נעצרה שהדמעות שלה המשיכו לזלוג.
הרמתי אותה והיא בכתה בשקט לשקע צווארי.
"רוז, מה חלמת?" שאלתי והשכבתי אותה על המיטה שלי. "על.. על אבא שלי.. שהוא.. שהוא הרביץ לי,"
"היית מתחבאת בארון שהוא היה מרביץ לך?" היא הנהנה ונשכבתי לידה.
הרמתי אותה עליי ונשקתי לשפתיה ואז את הדמעות שלה.
היא יפה כל כך גם שהיא בוכה.
היא כל כך פאקינג מושלמת.
ליטפתי את הלחי שלה באגודל שלי.
היא הסמיקה וחייכה חיוך נבוך.
"אני.. אני עייפה," לחשה ונשכבה עליי.
חייכתי ונישקתי את ראשה.
"הוא תמיד אמר לי שאני מכוערת."
"אבא שלך?" היא הנהנה והרימה את מבטה אליי. "ובכן, הוא שקרן." לחשתי ונישקתי את קצה אפה.
"אתה חושב שאני-"
"האישה הכי יפה מושלמת ויפה שאני מכיר? כן. את האישה הכי יפה ותמימה וטהורה שקיימת בכל העולם המזוין. לא אכפת לי מה האבא המזדיין שלך אמר. את מושלמת." היא בחנה אותי וליקקה את שפתיה. "אתה חושב שזה שרצחתי אותו הופך אותי לבן אשם רע?"
"את טהורה, ילדה. את עשית את זה בשביל להגן על עצמך." היא הנהנה וקמה ממני.
"לאן את הולכת, ילדה?"
"להביא לי מים? רוצה לבוא?"
"כן, אני רוצה לבדוק שאת בסדר." קמתי, תפסתי אותה והצמדתי את שפתינו. "את מושלמת, ילדה. אני אוהב את הטעם של השפתיים שלך בטירוף."