אהבה דפוקה

חלק 31

נ.מ לונה
משהו עובר על גרהארד.
זה כל מה שעבר לי בראש כששירים התגנגנו ברקע בזמן שחתכתי גבינה לחתיכות קטנות.
החלטנו להכין פיצה.
גרהארד מתנהג ממש מוזר.
הוא רוקד ושר כרגיל, אבל לא בידיוק כרגיל.
העיניים שלו מודאגות.
הוא נראה טובע במחשבות, ואני לא יודעת מה לעשות.
הוא מחייך, הוא צוחק, אבל משהו פשוט לא בסדר. אני בטוחה בזה.
ה-.. הסקס לא היה טוב?
הוא הגיע למסקנה שהוא לא רוצה אותי יותר?
אולי הוא סתם אמר לי שהוא אוהב אותי?
הגיע למסקנה שאני לא בשבילו.
שאני יותר מידי.
שאני מתוסבכת מידי.
שאני יותר מידי.
אולי לא?
כן?
לא?
כן?
לא?
כ- "אאו!" צעקתי בבהלה כשדם נזל לי מהאצבע.
"מה קרה?" גרהארד קפץ ממקומו ומיהר אליי.
"סתם חתכתי את עצמי בטעות" מלמלתי והנחתי את היד מתחת לברז, מפעילה אותו ומרגישה את המים נכנסים לפצע הפתוח.
זה צרב, אבל לא כזה נורא.
האמת שאהבתי את התחושה הצורבת.
"את בטוחה שאת בסדר? זה הרבה דם" גרהארד צחק בבהלה משולבת בדאגה.
"כן אני רגילה לראות הרבה דם." חייכתי- לא שמה לב למה יוצא לי מהפה.
"מה זאת אומרת רגילה לראות הרבה דם? לונה?" גרהארד לא הבין על מה אני מדברת, מתיישב על השיש ומרים את פניי אליו.
הסתכלתי עליו בשאלה.
"לונה.. את פוגעת בעצמך?" הוא שאל בשקט, גורם לי לקחת אוויר בחדות ולצחוק מעט מלחץ. הוא לא הבין אותי כמו שצריך.
"מ- לא! לא דיברתי על לפגוע בעצמי. אני- עזוב" נאנחתי וכיביתי את הברז, מוציאה את היד ומלפפת סביב הפצע נייר שבשניה הפך אדום.
למה תמיד מפצעים בטעות יש כל כך הרבה דם?
"לונה למה התכוונת." הוא כעס מעט- אבל ידעתי שזה נובע מדאגה בלבד.
"התכוונתי לזה שיש משהו שקורה לנשים פעם בחודש לכמה ימים, גרהארד. בגלל זה אני רגילה לראות הרבה דם. לא שמתי לב למה שיוצא לי מהפה ולקהל שלי. סליחה" מלמלתי בצחוק מובך
"יש לך פלסטר?" שיניתי את הנושא בחדות, הוא הנהך והצביע על המגירה.
פתחתי אותה והוא רץ אליי.
"לא לא המגירה הזאת" הוא אמר וסגר אותה, לא לפני שהספקתי לראות מה יש שם ולחיי הפכו אדומות.
אזיקים. שוט. חבלים.
אלוהים. גרהארד אוהב דברים.. כאלה?
בגלל זה הוא בלחץ.
הוא לא יודע איך להגיד לי את זה.
הוא לא נהנה ממה שעשינו, כי הוא אוהב דברים יותר.. קשוחים.
פאק.
אני לא חושבת שאני מסוגלת לדברים בסגנון הזה.
אבל.. זה גרהארד. אני יכולה לנסות.. בשבילו.
אני רוצה לעשות אותו שמח.
אפילו אם אני לא רוצה ככה.
"אתה אוהב דבריםהבסגנון הזה?" שאלתי בקלילות מזויפת כשהנחתי את הפלסטר על פצעי, חוזרת לחתוך את המעט גבינה שנשארה.
הוא לקח נשימה בחדות והתקדם מאחוריי.
"לא. אפילו לא קצת" הוא חיבק אותי מאחורה והתכופף, מניח את ראשו על כתפי.
"אז למה יש לך את זה?" שאלתי בקול חנוק, הוא משקר לי?
"זה לא שלי." הוא מלמל בשקט והתנתק ממני, מחליף שיר.
"של מי?" שאלתי, לא קולטת כמה חטטנית אני יוצאת.
"זה לא משנה. בבקשה תשחררי מזה לונה" הוא אמר בקול עצבני מעט, והבנתי שזה הזמן לעזוב את זה.
"אני שניה בא"
הוא מילמל ועלה במהירות למעלה, משאיר אותי פה עם המחשבות שלי והשירים.
עצבנתי אותו. כל הכבוד לונה.
הרסת את הדבר הכי טוב שקרה לך.
למה את מחטטת? אם הוא היה רוצה הוא היה מספר לך. לא למדת לסתום את הפאקינג פה המזדיין שלך?
מפגרת. פאקינג מטומטמת. זה כל מה שאת. לירון צדק. הוא תמיד צודק. סתם כלבה שלא שווה כלום.
החזקתי את הגוש בגרוני, יודעת שבקרוב גרהארד יחזור ואני לא יכולה לבכות מולו כמו תינוקת.
שמעתי צעדים מאחוריי אבל לא הסתובבתי, שמרתי על שקט. אני חושבת שהוא צריך קצת.
"היי" קול שלא זיהיתי אמר, ובן אדם שנראה בשנות ה-50 לחייו נשען על השיש לידי, גורם לי לקפוץ בבהלה.
בהיתי במשך כמה שניות.
הוא קצת מזכיר את גרהארד בתווי פנים, ובנוכחות שהוא מביא כשהוא נכנס לחדר.
אבל אין להם אותן עיניים. לגרהארד יש עיניי זהב, לבן אדם הזה יש עיניים כחולות קרות.
תפסיקי להתרכז בצבע עיניים שלו!
מי הוא לעזאזל?!
"מ-מי אתה?" גמגמתי בשקט, משהו בו מלחיץ אותי, בלי קשר לעובדה שהוא נמצא בבית של גרהארד כשהוא לא פה. ואני לבד איתו.
"אני מניח שגרהארד הביא אותך?" הוא החזיר לשאלה שלי בשאלה, הנהנתי בשקט, מובכת ולא יודעת מה לעשות.
"הבנתי. לפחות יש לו טעם" הוא מלמל את הסוף והלך, מעביר את ידו באיטיות על הישבן שלי, גורם לי לעצור את הנשימה עד שהייתי בטוחה שהוא כבר לא פה.
נשמתי בהקלה, מה שהתחלף מהר מאוד לנשימות לחוצות וקצרות.
ההתקף חרדה שלי התקרב, ואני לא מוסגלת להתרכז בשום דבר כדי לעצור אותו.
"היי לונה מה קרה?" הקול הרך של גרהארד נשמע וכמעט ורצתי אליו.
קברתי את פניי בחזיהו וחיבקתי אותו, מרגישה אותו מופתע אבל מחזיר לי חיבוק במהרה.
"את רוצה לדבר על זה?" הוא שאל בשקט וליטף את ראשי בעדינות, לא עניתי.
"יש פה מישהו. הוא הגיע ו- אני לא יודעת.- הוא מכיר אותך." אמרתי בלחץ בקושי לנשום.
"לונה מה זאת אומרת? מישהו מהקבוצה?" הוא שאל בחוסר הבנה.
"ל-לא. מ..מבוגר" מלמלתי בשקט, מנסה לקלוט מה לעזאזל קרה.
"חכי פה" הוא אמר ושיחרר ממני, הולך לכיוון שאמרתי שהבן אדם הזה הלך.
נשענתי על הקיר וירדתי לישיבה באיטיות, מנגבת את הדמעות בידיי הרועדות.
"תנשמי.. תנשמי" מלמלתי בשקט, מנסה להשתלט על הנשימות שלי.
"זה בטח כלום. רק הדמיון שלך. תירגעי" אמרתי שוב בנוקשות יותר, כועסת על עצמי על התגובה המוגזמת שלי.
הרעיון היה ללמוד הגנה עצמית.
לדעת להגיב במצבי לחץ.
ואתמול אני כל כך שמחתי כי הצלחתי להפיל את גרהארד.
כל כך שמחתי- ששכבתי איתו- זה לא שיש לי חראטות (ה.כ כותבים חארטות או חראטות?) , אני פשוט הייתי כל כך בהיי.
ועכשיו גבר רנדומלי שטוען שהוא מכיר את גרהארד נכנס הביתה, גורם לי להרגיש כל כך לא בנוח- ואני פשוט קופאת.
כמו פאקינג תמיד.
"לונה" גרהארד חזר והרמתי את ראשי אליו
"זה.. זה היה אבא שלי. הוא בידיוק חזר מהירח דבש שלו. הקדים. אשתו נפרדה ממנו. תודה לאל. הוא.. זה סיפור ארוך אבל.. הוא כאן עכשיו. בואי- בואי נלך לאנשיהו. לכל מקום." גרהארד דיבר בשקט וגירד בראשו, עיניו התחננו אליי שנלך מפה.
הנהנתי וקמתי, מחזיקה בו ויוצאת.
לא אכפת לי מהבגדים שלי. שישרפו.
האיזור שאביו נגע בי צרב, וגרם לגוש בגרוני להתחזק.
תנשמי.
גרהארד צריך אותך.
את לא יכולה להישבר עכשיו.
הוא לא בסדר.
הור עצוב ומתוסבך.
הוא צריך שתהיי חזקה.
כמו שהוא תמיד היה בשבילך.
רעיון נוצר במוחי ואמרתי לגרהארד שאני הולכת שניה לצד.
אני יודעת איך לעודד אותו- ומקווה שאני צודקת בזה שהדבר האחרון שהוא ירצה עכשיו זה להיות לבד.
.
.
.
רעיונות למה לונה מתכננת?

אני מאוד מצטערת על זה שהפרקים עולים בקצב כל כך איטי, אני משתדלת לכתוב, אבל אני לא רוצה לכתוב פרק רק בשביל לסמן וי, אני רוצה להשקיע שיהיה מעניין.
אני מאוד מקווה שכל סוף שבוע אני אצליח להוציא לפחות שני פרקים, אבל בסופשים אח שלי מגיע ואנחנו רוב הזמן סתם רואים סדרות או מבשלים ביחד, וחשוב לי כן לדבר איתו בכמה ימים שיש לנו.
כתבתי את הפרק הזה כשהיה לי ביטול באנגלית, ועכשיו עברתי עליו ותיקנתי שגיאות כתיב.
מקווה שאהבתן
(1100 מילים)