𝙒𝙀 𝙉𝙀𝙀𝘿 𝙏𝙊 𝙏𝘼𝙇𝙆 𝘼𝘽𝙊𝙐𝙏 𝙇𝙔𝘿𝙄𝘼

𝟓

לידיה
״אני לא צריך לדאוג לגבי אותו אוויל יותר,אני לא רוצה לראות אותו נוכח בקרבתך לידיה.
יקירתי,יופיך סובב אותי מרגליי,איני יכול להסביר לך במילים את ערך יופיך,ילדה יפיפיה שלי,ילדה אשר כל אדם נתקל בה אינו יכול שלא להתפלא משמחת החיים שאת מקרינה לאנשים,אך עדיין,הנך מתבטאת בסרקזם ומוסיפה מעין טוויסט מעניין לאישיות הממילא מדהימה שלך,את מושלמת ילדונת,אף יותר ממושלמת,ונחשי מה? את כולך שלי,ורק שלי.
אף אחד לא יקח אותך ממני,והכסיל שינסה? ובכן,לא הייתי ממליץ לך לנסות לבחון אותי בכך שתכניסי גבר אל מיטתך,את הרי לא תרצי לסכן את נייל,נכון,לידי? תנקטי בחוכמה.
תמונות של נייל,תמונות של משפחתו,אמו אביו,ואפילו אחייניתו הקטנה.
גם תמונה קטנה של ביתי נוספה.
אלו מילות אהבה שבעל כותב לרעייתו,אך איני מכירה בו,איני יודעת מי הוא.
ליטפתי את פני מדאגה,חסרת אונים,אני לא חושבת שהחמור הזה משחק משחקים איתי,ואני לא יודעת כמה כדאי לערב את הרשויות כרגע.
החלטתי בכל מקרה לנסות להתקשר למשטרה,אני לא טיפשה.
אני מחייגת ומענה נשמע.
״הלו?״ אני שואלת.
״משטרה שלום,מדברת ויויאן,איך אוכל לעזור?״ קול נשמע.
״אני ארצה להגיש תלו-״ קולי נדם כאשר אבן מוטלת בחוזקה דרך חלוני,אני עוזבת את הטלפון מיד ומרימה את האבן.
תמונה של נייל עם נקודה אדומה על ראשו.
אני מסובבת את האבן בין ידי ובצידה השני רשום את הדבר הבא.
״משטרה חסרת תועלת כגופה חסרת תועלת״
המסר היה ברור.
״הלו,הלו? גברתי?״ קול נשמע מן הטלפון,לעזאזל לא ניתקתי את השיחה.
״לא משנה,הכל הסתדר גברתי,תודה בכל מקרה״ אני אומרת ומנתקת,לא נותנת לה לענות בחזרה.
״אני עוד צריכה ללכת לעבודה מחר״ לחשתי לעצמי,מנסה להרגיע את עצמי בכך שהני מבצעת תנועות מוטוריות קטנות עם אצבעותי,מנסה שהתנועה תרגיע את מחשבתי,אך איני מצליחה,אני חייבת לעשות משהו,אני מלאת פחד לגבי צעדו הבא של אותו אדם חולני.
אני מתהפכת במיטתי,מנסה להבין מהו הצעד הבא שלי,אני מרגישה כאילו אני לא יכולה לישון,לא יכולה לחשוב נורמלי,אין בי את היכולת לתפקד נורמלי.
״אני צעירה מדי בשביל חרא כזה דרמטי...״ דיברתי לעצמי.
הבנתי שאין את הטעם לזוז במיטתי שוב ושוב,אני לא אצליח להרדם בלי לחקור טיפה,בין רגע גופי נע ממיטתי על עבר חדר הארונות שלי,לאחר דקות אחדות הייתי לבושה במכנסי ג׳וגינג,גופיה שאותה מכסה ג׳קט,צעדתי אל עבר הסלון שלי,וניגשתי שם לשידה,ממנה שלפתי פנס.
״נשימות עמוקות,נשימות עמוקות אישה״ אמרתי לעצמה כמנטרה,הכנסתי אל כיס הג׳קט את אותו ספריי פלפל מוכר,בנוסף לכך לקחתי את אותה תמונה שלי ישנה במיטתי.
ויצאתי מביתי.
השעה הייתה 23:00,אני גרה בשכונה מבודדת,אז מלבד צעדי היה אפשר לשמוע את ענפי העץ מתעופפים ברוח.
לאחר שיצאתי מביתי במלואי,הוצאתי את אותה תמונה מן חוקרת את הפרטים הקטנים ואת נקודת המבט שממנה צולמה התמונה ביסודיות.
והתחלתי בחיפושים.
אני עושה סיבובים מסביב לביתי כבר זמן מה,נדמה שאני משוגעת,ואני מתחילה לאבד תקווה.
מסתכלת סביבי,מימיני ומשמאלי,מלפני ומאחורי.
אין אף אחד,שומם.
אני מסתובבת חזרה אל מנת לחזור אל ביתי.
אך נעצרת על ידי פיגורה גדולה וקשיחה.
״מה לעזאזל-״ אני אומרת ומסתכלת על אותו אדם.
בחור גבוה ובנוי,מסכת סקי מעוטרת על פניו,כולו לבוש בשחור מכף רגל ועד ראש,הוא לובש מעיל עור שחור,עוטר משקפי שמש שחורות,האיברים היחידים שנראים לעין בגופו הם צווארו העבה,וכפות ידיו.
״אתה צריך משהו אדוני? הבהלת אותי,בדרך כלל לא מסתובבים כאן המון בשעות האלה״ אני אומרת,ואין מענה.
״אוקיי בדיחה מצחיקה,הא הא הא! מה אתה רוצה?״ אני שואלת בשנית.
אין מענה,הוא פשוט עומד שם,מה לעזאזל.
״אם אתה לא צריך כלום,אז אני אחזור לביתי,שיהיה לך לילה טוב!״ אני אומרת,ולפתע הוא תופס בידי בחוזקה.
אני מבינה שאני בסכנה סוף סוף ומנסה לברוח,אך אין תועלת,הוא מצמיד אותי אל גופו החסון במהרה,אני מנסה לצרוח,אך לפני שהספקתי ידו הגדולה סתמה את פי,אני חסרת אונים,החוזק שלי אינו משתווה לשלי,ידיו כרגע מלופפות תחת זרועתיי.
נשימותיו הכבדות נישקו את עורפי.
הוא מרים אותי,חופן בכיסי בשביל להשיג את מפתחות הדלת לבית.
אנו מתקדמים במהירות לביתי.
אני עוצמת את עיני,מצפה לגרוע מכל,אך,לא קורה כלום.
בין רגע,אני מוצאת את עצמי שוכבת במיטתי.
הוא מתיישב על אדן מיטתי,ומלטף את פני,איני מוציא הגה מפיו.
״מי אתה? תענה לי! אתה אותו אחד נכון?! אתה חושב שזה מצחיק לשלוח איומים לבחורה שלא עשתה לך כלום?!״ אני קוראת.
אין תגובה,הוא רק מלטף את פני,בן אדם זה קריפי.
אני מפחדת מדי לנסות להיות אלימה,ניכר לראות שהוא פי כמה וכמה יותר חזק ממני.
לבסוף,הוא עוזב,ללא הגה מפיו,ללא צליל.